top of page
חיפוש

אבנר דינור נואם בהפגנה ב 22.6.24

אבנר דינור, חבר מועצה ב"כל אזרחיה", נואם לפני הצעדה של "עומדים ביחד" במוצ"ש 22.6.24





ערב טוב

בהפגנה בירושלים השבוע שמתי לב שהתכנים השתנו. שמעתי בקהל ועל הבמה הרבה פחות קולות חטופים ומשפחותיהם ובמקומם הופיעו כמה גנרלים שלא נראה כי לדעתם צריך להפסיק את המלחמה ולחתום על עסקה - עכשיו. היו הרבה קריאות חשובות ומבורכות להפלת הממשלה, אבל נראה שהקורבנות בעזה ובעוטף הוזזו קצת הצידה. הרבה מהמוחים זועקים עכשיו שחייבים בחירות בגלל גיוס החרדים. וחשבתי, ברור, גם אני בעד שוויון בנטל, אבל האם מה שחשוב עכשיו זה למצוא עוד חיילים שיישלחו לשדה הקרב? האם אני צריך להתגייס למאבק שעוזר למדינת ישראל להמשיך את פרויקט החורבן שלה? את ההפקרה שלי ושל חברי ואת השטחת עזה? האם אנחנו נאבקים כדי לייצר עוד עשרות שנים שבהן לא אוכל לחזור הביתה? 

לא אספר לכם הערב על שקרה למשפחה שלנו בשבעה באוקטובר. שמעתם כבר סיפורים קשים בהרבה. אומר רק שאחרי 30 שעות של פחד איום בממ"ד, כשמאות מטרים מהבית שלנו נרצחו אזרחים תמימים, ואחרי יותר מחצי שנה שבה גורשנו מביתנו ומצאנו מקלט אצל אנשים טובים מהמשפחה ומקיבוץ יטבתה, אחרי כל זאת חזרנו הביתה.

אבל אז ישראל יצאה למבצע בג'באליה, באזור שלכאורה היה כבר "מטוהר" מלוחמי חמאס. במשך שבועיים החיים שלנו שוב התערערו לחלוטין. צבע אדום פעם ביום וקולות נפץ אדירים ומפחידים בכל כמה דקות. ימים שלמים של חרדה. וזה קורה אחרי שהמדינה כבר החליטה שבטוח לחזור לשדרות. עכשיו יותר שקט אצלנו, והטירוף האמיתי קורה בצפון. אבל יש כאן מישהו שחושב שאפשר לחזור הביתה?

המציאות הבלתי אפשרית הזו לא התחילה בשבעה באוקטובר. לא צריך לגלגל לאחור את ההיסטוריה הרבה כדי להבין מה מתרחש.

רבים מהמוחים מסרבים לראות את הקשר בין ניסיון ההפיכה המשטרית לבין המלחמה בעזה. אבל הוא כתוב שחור על גבי לבן בקווי היסוד של הממשלה הנוכחית, ואני מצטט:   

"לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ובשומרון".

ואפשר להוסיף שאם המשפטים האלה היו נכתבים עכשיו, אולי היתה גם עזה מופיעה ברשימה.

אני יודע שהמשפטים האלה לא מפתיעים אף אחד מכם, אבל כדאי לשים לב שלא זו בלבד שהמילה דמוקרטיה לא מופיעה אפילו פעם אחת בקווי היסוד, אלא שבמילים הקצרות הללו הממשלה מכריזה באופן פורמלי ששטח השיפוט שלה הוא אזור שבו היהודים הם במיעוט. היא מכריזה על אפרטהייד.

המשמעות האמיתית של הניסיון להחליש את בית המשפט היתה לאשרר את הכיבוש, ולאפשר את הכיבוש הבא, כלומר את האירוע שאנחנו כרגע במרכזו. עליונות יהודית בקווי היסוד, עליונות יהודית בשיטה המשטרית שהם ניסו לדחוף, ועליונות יהודית בניהול המלחמה הנוכחית, תוך קבלת עזרה מהחמאס, עוד ארגון שאינו מאמין בחיים משותפים ושוויוניים.

אבל יהיה זה תמים לטעון שהמדיניות הזו החלה בממשלת הדמים.  מדינת ישראל שולטת לאורך רוב שנותיה על שני קולקטיבים שווים בגודלם, כשבעה מליון בכל מול שבעה מליון. אם ישראל היתה דמוקרטיה היו בפרלמנט שלנו בערך 64 חברי כנסת ערבים. במקום זה זכינו באותו מספר של דחלילים. אני וחברי למפלגת "כל אזרחיה" חושבים שהגיע הזמן לפוליטיקה אחרת, לפוליטיקה הבנויה על שוויון.

את המפלגה שלנו היו צריכים להקים ב-1948 ולא בשנתיים האחרונות. הכיבוש ומשטר האפרטהייד בנו גדרות שמוצגות אצל רוב הישראלים כתנאי לחיים, כדרך "לנהל את הסכסוך". כן, הגדרות באמת איפשרו לנו, לתושבי העוטף לחיות עם אשליה של ביטחון ולמדינה להתעלם מהפיל שבחדר. עד שבא חמאס ובעזרת הכלים השפלים ביותר הבהיר לכולנו את סדר הדברים האמיתי: אי אפשר להתעלם מהפלסטינים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הופך את ישראל למקום המסוכן ביותר ליהודים על פני האדמה. הציונות כשלה במטרה הבסיסית והחשובה ביותר שלה. תחושת הביטחון של היהודים לא תוכל כעת להשתקם על ידי שום פעולה אלימה של צה"ל, אכזרית ונוראה ככל שזו תהיה, אכזרית ונוראה ככל שהיא כבר עכשיו. במובן זה צודקים אלה האומרים, מימין ומשמאל שמה שהיה עד שבעה באוקטובר לא יהיה. אסור לו להיות.

צריך להודות - בחברה מילטריסטית כמו שלנו, השינוי יבוא גם מהצבא. לחברים היקרים שלי שהתגייסו במהירות, להגן על מדינתם מההתקפה הברוטאלית של חמאס אני מבקש לומר: אולי, אולי היה טעם במה שעשיתם בימים הראשונים של המלחמה. התגייסתם לצבא שכשל במשימתו להגן עלי ועל חברי בעוטף. אבל מאז פעולת ההגנה הזו, שלא ממש התבצעה, מאז עברו הרבה חודשים של מלחמה חסרת מטרות. אפילו דובר צה"ל נזכר השבוע להודות במה שמחנה השלום המצומצם שלנו זועק כבר חצי שנה – אין שום תרחיש שבו צה"ל ממגר את חמאס.   

אתם צעדתם איתנו ברחובות וצעקתם "דמוקרטיה". מדוע עכשיו אתם מגוייסים לשם השלטת עליונות יהודית? הרי ראיתם גם אז שהדבר היחידי שבלם את ההפיכה היה החשש אנשים כמו גלנט מהתפוררות הצבא ומהאיום הבטחוני שראש הממשלה בחר להתעלם ממנו.

לכן צאו משם, עכשיו. צאו כי אתם מקדמים פרויקט שאינכם מאמינים בו. צאו כי אני חרד לגורלכם. זו אולי החרדה הגדולה ביותר שיש לי כרגע, אבל יש לי גם חרדה משנית, קטנה יותר לגביכם. איפה תשימו את עצמכם כשיתברר ששתי המטרות שלשמן אתם מסכנים את חייכם, מיגור החמאס והחזרת החטופים, לא הושגו ומה שבאמת הושג זה ביצור נוסף של עליונות יהודית? המטרות שלכם הן לא הושגו משום שמלכתחילה הן סתרו אחת את השניה ומשום שאף אחת מהן לא יכולה להיות מושגת במהלך צבאי.

בניגוד למה שמוכרת לכולנו התעמולה הישראלית, הפלסטינים ברובם כבר מזמן נטשו את החלומות על יהודים שנעלמים מכאן, בדיוק כפי שרק כמה אווילים אצלנו מדברים ברצינות על טרנספר. "ביום שאחרי" המלחמה הנוכחית בעזה, יצטרכו ערבים-פלסטינים ויהודים-ישראלים לבנות יחד צורת משטר יחודית ההולמת את המציאות. הם יידרשו להחליף חלומות של עליונות ובלעדיות במציאות משותפת, להחליף חלומות גדולים בתקווה קטנה. אפשר להציע מבנים פוליטיים שונים שמתאימים למציאות משותפת: מדינה אחת, שתי מדינות, פדרציה (בדומה לארה"ב) או קונפדרציה (בדומה לאיחוד האירופי). אינני יודע איזה מהכיוונים הללו יגבר על האחרים, אך אחרי השבעה באוקטובר דומני שאפשר לקבוע בוודאות שגדר הפרדה לא תהיה בהם: הנחות היסוד הקולוניאליות של הציונות יפנו מקום לעקרונות יסוד הנגזרים ממציאות של "לחוד וגם יחד": שוויון, התנערות מאלימות מדיכוי ומכיבוש, הכרה בעוולות העבר, הכרה בהבדלים ובצורך בנפרדוּת לאומית, דו-לשוניות, הכרה בהכרח של חיים משותפים ובהכרח להקמת מוסדות משותפים, וחופש תנועה ההולם את גבולותיה הצרים של הארץ. העקרונות הללו ישררו גם במקרה של שתי מדינות נפרדות .

לסיום, בסדנאות שאני מנחה אני פוגש פלסטינים צעירים שבאים כדי לספר את הסיפור האישי שלהם. שמתי לב שהם חוזרים על משפט קבוע: my story begins in 1948. אנחנו שבעים שנה אחרי הנכבה ועבור צעירים פלסטיניים זה הסיפור המכונן, זה העניין האישי והנוגע ביותר. אבל בנכבה להזכירכם גורשו מבתיהם כ-700,000 בני אדם. מיעוט קטן מהמגורשים היו יהודים. הרוב פלסטינים. עכשיו במלחמה בעזה גורשו מבתיהם כשני מליון, ושוב מיעוט מהם הוא יהודי, אבל הפעם אני חלק מהמיעוט המגורש הזה. האם נגזר על הבנים של הנכדים שלי ושל חברי הפלסטינים שגם הם יאמרו "הסיפור שלי מתחיל ב-7 באוקטובר 2023"? אני מאמין שההכרה במציאות המשותפת פותחת פתח לעתיד אחר. הצעד הראשון לשם הוא לחתום עיסקה עכשיו. זה כבר כמעט מובן מאליו.


תודה!



ד"ר אבנר דינור, תושב שדרות וחבר בקבוצת "קול אחר מעוטף עזה". מרצה להגות יהודית. ספרו "משהו להאמין בו: תיאולוגיה חילונית" יצא ממש לאחרונה. יושב ראש משותף של עמותת FAB המפגישה פלסטינים, ישראלים וגרמנים, וחבר בקבוצת ההקמה של מפלגת "כל אזרחיה".


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


Los comentarios se han desactivado.
bottom of page