מכורים למלחמה: כשהמדינה הופכת לאויבת השלום והאנושות!

מאת: ד"ר נאזם נאססאר / עראבה/ אוסטרליה

אומרים שמלחמה היא רוע הכרחי. אבל מה קורה כשה"רוע" הזה הופך לנשימה עצמה שהמדינה שואפת?

מה אם המלחמה חדלה מלהיות צורך כואב והופכת לזהות, לכלכלה, ולמקור גאווה לאומית?

בישראל, ובאימפריות שתומכות בה, בראשן ארצות הברית – המלחמה כבר אינה כלי פוליטי; היא הפכה להתמכרות קיומית.

התמכרות מתחילה בתחושת עוצמה ומסתיימת בתלות.

משטרים המכורים למלחמה אינם נלחמים למען הישרדות – הם נלחמים משום שאינם מכירים דרך אחרת.

מערכות החינוך שלהם מלאות במיתוסים של עליונות; התקשורת שוטפת את המוח לציבור כך שפטריוטיות תתפרש כאלימות, כבוד כדיכוי, והאויב כ"האחר".

בישראל, המלחמה הפכה לשפה הרשמית.

ההיסטוריה אינה מקום לריפוי, אלא במה קבועה לשחזור הנכבה – לא כדי להתעמת עמה, אלא כדי להצדיק את חזרתה.

ההתמכרות הזו משכפלת את עצמה בארבעה שלבים: גירוי דרך פחד קיומי; אופוריה דרך ניצחונות סמליים; חרדה רק מהמחשבה על שלום; והתמוטטות עקובה מדם בכל פעם שתקווה מתקרבת.

אבל מה קורה כשמדינה כמו ישראל מפסידה מלחמה – לא רק צבאית, אלא מוסרית?

חברה שבנויה על שליטה באחר אינה יכולה לשרוד בלי אויב.

אם האויב כבר אינו פלסטיני, הוא ייווצר מבפנים: ערבי, שמאלני, מהגר, או אפילו יהודי אנטי-ציוני.

האימפריה האמריקאית, שמזינה את ההתמכרות הזו בנשק, בווטו ובדולרים – אינה מצילה את ישראל מהסכנות שלה.

היא רק דוחה את קריסתה.

זו אינה ברית – זו שותפות לפשע: נגד אתיקת השלום, ונגד רעיון האנושות עצמו.

תבוסה, כאן, אינה רק אובדן של אדמה או כוח – אלא התמוטטות של משמעות.

מה נותר מתרבות שיודעת לחיות רק דרך קנה של רובה?

מדור שגודל במצור, לא בדיאלוג?

מאמנות שהפכה לתעמולה, ומספרות שנענשת על כך ששאלה שאלה על חמלה?

זו הטרגדיה של מדינה מכורת מלחמה:

היא לא יודעת איך לרפא.

להפסיד מלחמה זו טרגדיה.

אבל לאבד את היכולת לשלום – זו התאבדות תרבותית.