הקול הנשי הכרחי לשלום, צדק ושלווה

מאת: ג'יהאן חיידר חסן לקול הנשי יכולה להיות השפעה רבה על תנועות מחאה ושינוי. הדוגמא הבולטת ביותר מהתקופה המודרנית היא רוזה פארקס, שהייתה אפרו-אמריקאית אמיצה ושבירת נורמות שמאפשרות לפשיעה לשגשג. כמו כן, שינוי עמוק לא קורה בלי נשים כי מחקרים וניסיון עולמי הראו שתהליכי שינוי קהילתי שמובלים גם בידי נשים מחזיקים יותר זמן ואילו פתרונות שנשענים רק על אכיפה קורסים. בכך נשים מביאות התמדה, רגישות וראייה מערכתית. לכן, בלי הקול הנשי האלימות נשארת כבעיה של גברים, הפתרונות נשארים שטחיים והכאב האמיתי נשאר מושתק ואילו עם הקול הנשי האלימות מקבלת שם, פנים והקשר והמאבק הופך ממחאה לתהליך שינוי. 

בנוסף לרוזה פארקס וקודמותיה שניסו להתחיל את המאבק ולא זכו לתעודה והאמירה של היאם אלטארק בנוגע לפרשנות לא נכונה לאין נפגעים קיימות נשים מובילות נוספות כמו ליימה גבואי מליבריה שהובילה תנועת נשים נוצריות ומוסלמיות יחד נגד מלחמת האזרחים, כאשר הנשים לבשו לבן, עשו שביתת מין והפעילו לחץ אזרחי לא אלים. תרומתן הובילה לסיום המלחמה ולבחירת הנשיאה הראשונה באפריקה. ליימה בואי זכתה בפרס נובל לשלום כאשר המסר לנשים ששמו היה "חיים וביטחון" לפני כוח ונשק הוביל לשינוי המציאות. דוגמא נוספת היא אימהות כיכר מאיו בארגנטינה, כאשר אימהות שיצאו ברחוב בדרישה לדעת מה עלה בגורל ילדיהן שנעלמו בתקופת הדיקטטורה. המחאה הנשית-אימהית יצרה לחץ בינלאומי והובילה לחשיפת פשעי המשטר, כאשר המסר היה שאימהות הפכו כאב פרט לכוח מוסרי ציבורי. עוד דוגמא היא מלאלה יסופאזי מפקיסטן כאשר נערה שהתעקשה לדבר על זכות לחינוך נערות. מלאלה יסופאזי שרדה ניסיון התנקשות והפכה לקול עולמי ושינתה שיח בינלאומי על חינוך, מגדר וקיצוניות. כאשר המסר היה שקול נשי צעיר יכול לערער מבני כוח אלימים. דוגמא נוספת היא תוואכול כרמאן מתימן שהייתה עיתונאית ופעילת שלום שהובילה מחאה לא אלימה ושילבה מאבק בדיכוי פוליטי עם זכויות נשים. גם היא זכתה לפרס נובל לשלום. 

גם בהקשר הערבי הישראלי היו של נשים עושות שלום של תנועה נשית יהודית-ערבית שהדגישה שיח של ביטחון אנושי, אימהות, חיים ועתיד והצליחה להכניס שיח נשי למרכז הדיון הציבורי והפוליטי שהחשיבות שלו הייתה מודל לשותפות נשית גם בחברות שסובלות מאלימות מתמשכת. היו גם מאבקים נשיים מקומיים בחברה הערבית בישראל שלא תמיד היה להם שם רשמי, כאשר נשים ערביות הובילו מחאות אחרי רציחות ביישוביהן, נשים ערביות שדיברו על אלימות בתוך המשפחה כשהאחרים שתקו ונשים שפנו לתקשורת לבג"צ ולרשויות. עצם הדיבור של נשים שלה שבר נורמות של שתיקה, אילץ את הרשויות להגיב ושינה את השיח הקהילתי. השינוי הוא לא תמיד כותרת, אלא היה שינוי עומק של לגיטימציה לדיבור. גם בעולם וגם בישראל הנשים לא דיברו בשם הכוח אלא בשם: חיים, ילדים, עתיד וקהילה, הנשים חיברו רגש, מוסר ופעולה ושינו את השיח ולכן גם את המציאות. 

מסיבות אלה של שינויים שהובילו נשים או נשים תרמו להן בכלל ובפרט בעולם המוסלמי ובגלל חשיבות הקול הנשי בחברה היהודית החילונית הליברלית יחסית חשוב שישמע הקול הנשי במחאה נגד האלימות בחברה הערבית שכאמור גם כשלא מביאה לפצועים בגוף גורמת נזקים נפשיים עצומים וטראומות לכל החיים. 

החברה הערבית בישראל מתעוררת ומוחה נגד הפקרת הביטחון האישי, בשבת יש מחאה נגד אלימות זו ואוזלת יד המשטרה למגר אותה, וחשוב שבהפגנה זאת ישמע הקול הנשי!!!  

המעשה של רוזה פרקס הניע את מארתן לותר קינג להוביל מרד עד שחרור השחורים באמריקה.

האישה הערבית היא אישה משכילה מחושבת רגועה שיכול לנהל מאבקים עם רגש לא עם כוחניות . היא היחידה שתביא תוצאות לשביעות הערבים והיהודים ולכלל עמי ישראל

פעילה בתנועת האמריקאית לזכויות האזרח במונטנגרו בירת אלבמה. ב-1955, רוזה פארקס סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. אותו סירוב הוביל למעצרה ולהעמדתה לדין, ומצד שני הוביל בערת מרטין לותר קינג לחרם על האוטובוסים של מונטנגרו ולבסוף להחלטת בית המשפט העליון של ארה"ב שחוקי ההפרדה הגזעית נוגדים את החוקה האמריקאית, שבעקבות ההחלטה בוטל גם החוק המקומי שחייב הפרדה בין הגזעים בתחבורה הציבורית. 

לפני החלטת בית המשפט, רוזה פארקס נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי ואי ציות לחוק המקומי, והוטל עליה קנס. אז החוק במונטנגרו קבע שצריך להושיב בנפרד שחורים ולבנים באוטובוס, ועל הנוסעים חובה לציית להוראות הנהג, כאשר היה מקובל להושיב את הלבנים בחלק הקדמי של האוטובוס. פארקס אמנם ישבה בחלק האחורי של האוטובוס, אבל היה נהוג שכאשר החלק הקדמי התמלא, הנהג פנה לשחורים והורה להם לפנות את מקומם ללבנים. רוזה פארקס לא הייתה הראשונה שהורשעה באותה עבירה, עשר שנים קדום הורשעה איירין מורגן באותה עבירה, והערער על הרשעתה הוביל לאיסור הפרדה גזענית בתחבורה הבין-מדינתית. בשונה מהמקרה של רוזה פארקס, המקרה של מורגן לא ייצג סירב לא אלים, ומורגן לא הייתה מקושרת לתנועה לשחרור השחורים, ולכן כנראה המקרה שלה לא הצית את התגובות שבאו בעקבות מעצרה של רוזה פארקס. 

בעקבות המעצר של רוזה פארקס, מרטין לותר קינג הוביל את חרם האוטובוסים של מונטנגרו, ובנוסף הוגשה עתירה בשם ארבעה אזרחים אפרו-אמריקאים כנגד מדיניות ההפרדה הגזעית. העתירה התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי אלבמה והערעור עליה הגיע לבין בבית המשפט העליון של ארה"ב. ב-13 בנובמבר 1956 שופטי בית המשפט העליון הכריעו שההפרדה הגזעית באוטובוסים נוגדת את חוקת ארה"ב. בעקבות אשרור, הפסיקה חברת האוטובוסים הציבורית ביטלה את מדיניות ההפרדה הגזענית שלה, וגם נפסק החרם של מרטין לותר קינג. כך פארקס הפכה לסמל בתנועה לזכויות האזרח בשנות השישים של המאה העשרה. 

רוזה פארקס היא דוגמא וסמל למאבק נשי שהוביל לשינוי מדיניות. בישראל זקוקים לשינוי כזה כדי למגר את הפשיעה בישובים הערביים ומי שיכלה להצית מחאה כזאת האיים טאריק מטמרה ששמעה על תחושת רווחה לאחר אירוע ירי בטמרה בטענה שאין נפגעים בטענה שהאמירה שהכי חשוב שאין נפגעים, ושאלה מה ההגדרה של אנשים או עולם לפצועים? מה ההגדרה של פצוע שהרי אנשים נפגעו נפשית כשנבהלו מהאירוע. 

הקול הנשי במחאה נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית בישראל לא יהווה רק תוספת אלא מרכיב קריטי מהסיבות הבאות: נשים חוות את האלימות באופן אחר ולעיתים כפול כיוון שנשים נפגעות לא רק מהפשיעה ברחוב אלא גם מאלימות במשפחה, מאיומים, סחיטה, נשק בלתי חוקי בבית. הקול הנשי חושף את האלימות השקופה. כמו כן, נשים משמיעות שיח של חיים ולא של כבוד וכוח כי במחאות שמובלות רק בידי גברים, השיח נוטה לפעמים להיות סביב כבוד, נקמה, כוח ולהתמקד רק באחריות המדינה ואילו נשים נוטות להדגיש הגנה על ילדים, ביטחון יומיומי, אחריות קהילתית ולא להסתפק בהישרדות גם לחשוב על העתיד וזה משנה את אופי המאבק. בנוסף, נשים מחברות בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי כי אלימות לא מתחילה ברחוב אלא בבית, בחינוך ובנורמות ונשים כאימהות, מורות מטפלות ופעילות קהילה רואות את שרשרת האלימות מהשורש ומדברות על חינוך, מניעה וריפוי ולא רק על אכיפה. כמו כן, למחאה שמובלת בידי נשים לגיטימציה ציבורית רחבה יותר כי מחאה שיש בה קול נשי נתפסת כפחות מאבק פוליטי או גברי-כוחני, זוכה ליותר הזדהות בציבור היהודי והערבי כאחד ושוברת סטריאוטיפים על החברה הערבית והדבר קריטי במאבק שזקוק לתמיכה רחבה. 

סיבות נוספות, הן העובדה שנשים משלמות מחיר שתיקה גבוהה במיוחד כי בחברה פטריארכאלית נשים שמדברות מסתכנות בהוקעה ונשים שלא מדברות משלמות באלימות מתמשכת ועצם הדיבור הנשי הוא פעולה אמיצה ושבירת נורמות שמאפשרות לפשיעה לשגשג. כמו כן, שינוי עמוק לא קורה בלי נשים כי מחקרים וניסיון עולמי הראו שתהליכי שינוי קהילתי שמובלים גם בידי נשים מחזיקים יותר זמן ואילו פתרונות שנשענים רק על אכיפה קורסים. בכך נשים מביאות התמדה, רגישות וראייה מערכתית. לכן, בלי הקול הנשי האלימות נשארת כבעיה של גברים, הפתרונות נשארים שטחיים והכאב האמיתי נשאר מושתק ואילו עם הקול הנשי האלימות מקבלת שם, פנים והקשר והמאבק הופך ממחאה לתהליך שינוי. 

בנוסף לרוזה פארקס וקודמותיה שניסו להתחיל את המאבק ולא זכו לתעודה והאמירה של האיים טארק בנוגע לפרשנות לא נכונה לאין נפגעים קיימות נשים מובילות נוספות כמו ליימה גבואי מליבריה שהובילה תנועת נשים נוצריות ומוסלמיות יחד נגד מלחמת האזרחים, כאשר הנשים לבשו לבן, עשו שביתת מין והפעילו לחץ אזרחי לא אלים. תרומתן הובילה לסיום המלחמה ולבחירת הנשיאה הראשונה באפריקה. ליימה בואי זכתה בפרס נובל לשלום כאשר המסר לנשים ששמו היה "חיים וביטחון" לפני כוח ונשק הוביל לשינוי המציאות. דוגמא נוספת היא אימהות כיכר מאיו בארגנטינה, כאשר אימהות שיצאו ברחוב בדרישה לדעת מה עלה בגורל ילדיהן שנעלמו בתקופת הדיקטטורה. המחאה הנשית-אימהית יצרה לחץ בינלאומי והובילה לחשיפת פשעי המשטר, כאשר המסר היה שאימהות הפכו כאב פרט לכוח מוסרי ציבורי. עוד דוגמא היא מלאלה יסופאזי מפקיסטן כאשר נערה שהתעקשה לדבר על זכות לחינוך נערות. מלאלה יסופאזי שרדה ניסיון התנקשות והפכה לקול עולמי ושינתה שיח בינלאומי על חינוך, מגדר וקיצוניות. כאשר המסר היה שקול נשי צעיר יכול לערער מבני כוח אלימים. דוגמא נוספת היא תוואכול כרמאן מתימן שהייתה עיתונאית ופעילת שלום שהובילה מחאה לא אלימה ושילבה מאבק בדיכוי פוליטי עם זכויות נשים. גם היא זכתה לפרס נובל לשלום. 

גם בהקשר הערבי הישראלי היו של נשים עושות שלום של תנועה נשית יהודית-ערבית שהדגישה שיח של ביטחון אנושי, אימהות, חיים ועתיד והצליחה להכניס שיח נשי למרכז הדיון הציבורי והפוליטי שהחשיבות שלו הייתה מודל לשותפות נשית גם בחברות שסובלות מאלימות מתמשכת. היו גם מאבקים נשיים מקומיים בחברה הערבית בישראל שלא תמיד היה להם שם רשמי, כאשר נשים ערביות הובילו מחאות אחרי רציחות ביישוביהן, נשים ערביות שדיברו על אלימות בתוך המשפחה כשהאחרים שתקו ונשים שפנו לתקשורת לבג"צ ולרשויות. עצם הדיבור של נשים שלה שבר נורמות של שתיקה, אילץ את הרשויות להגיב ושינה את השיח הקהילתי. השינוי הוא לא תמיד כותרת, אלא היה שינוי עומק של לגיטימציה לדיבור. גם בעולם וגם בישראל הנשים לא דיברו בשם הכוח אלא בשם: חיים, ילדים, עתיד וקהילה, הנשים חיברו רגש, מוסר ופעולה ושינו את השיח ולכן גם את המציאות. 

מסיבות אלה של שינויים שהובילו נשים או נשים תרמו להן בכלל ובפרט בעולם המוסלמי ובגלל חשיבות הקול הנשי בחברה היהודית החילונית הליברלית יחסית חשוב שישמע הקול הנשי במחאה נגד האלימות בחברה הערבית שכאמור גם כשלא מביאה לפצועים בגוף גורמת נזקים נפשיים עצומים וטראומות לכל החיים. 

החברה הערבית בישראל מתעוררת ומוחה נגד הפקרת הביטחון האישי, בשבת יש מחאה נגד אלימות זו ואוזלת יד המשטרה למגר אותה, וחשוב שבהפגנה זאת ישמע הקול הנשי!!!  

המעשה של רוזה פרקס הניע את מארתן לותר קינג להוביל מרד עד שחרור השחורים באמריקה.

האישה הערבית היא אישה משכילה מחושבת רגועה שיכול לנהל מאבקים עם רגש לא עם כוחניות . היא היחידה שתביא תוצאות לשביעות הערבים והיהודים ולכלל עמי ישראל.