בין הנכבה לבין איסור הקרנת הסרט התיעודי עליה בטלוויזיה של המדינה הדמוקרטית שלנו

מאת: תמים אבו חיט

שר התקשורת שלמה קרעי מאיים לשלול תקציב מתאגיד השידור הציבורי כאן - אם ישדר את הסרט התיעודי "1948 - לזכור ולשכוח" של הבמאית נטע שושני, למרות הסרת איסור הקרנת הסרט.

הממסד הישראלי הרשמי, שזה כולל הממשלה, הכנסת ומערכת המשפט- ואני מוסיף אליהן את מוסד הנשיאות- מעולם לא הכירו באחריות מדינת ישראל על הנכבה של העם הפלסטיני. מעניין מי עשה את זה? צבא קפריסין? טורקיה? ירדן? או אולי הפלסטינים עצמם, החליטו לעזוב את בתיהם ולהתיישב ברחובות ובהרים ובמדבריות בירדן, סוריה, לבנון ומצרים?

לפני ארבע שנים ביקר נשיא המדינה הרצוג בכפר קאסם, והשתתף בטקס לזכר הרוגי טבח כפר קאסם שהיה בשנת 1656 ובו נהרגו 49 מתושבי הכפר. הוא אומנם אמר בערבית :" אני מבקש סליחה בשמי ובשם מדינת ישראל" , אבל סרב להכיר באחריות המדינה על הטבח ה"קטנצ'יק" הזה יחסית לנכבה, ושבוצע בתוך מדינת ישראל הרשמית, 8 שנים לאחר הקמתה. ולמי שלא יודע, המפקד האחראי על הטבח, על הריגתם של 49 תושבים שחזרו לבתיהם אחרי עבודתם כל היום בשדות, מר שדמי, נגזר עליו בבית המשפט של מדינת ישראל, לא חלילה 49 מאסרי עולם, ולא מאסר עולם אחד, ולא מאסר של שנה או יום, אלא שהוא ישלם למדינת ישראל אגורה אחת בלבד . אגורה אחת- לא אפילו לירה.

 היום, על ההשמדה בעזה, אפילו האגורה האחת אף אחד לא נגזר עליו לשלם.

מר קרעי, לא רק לא סובל לשמוע את המילה "נכבה", אלא גם לא רוצה שאחרים ישמעו אותה . אפילו סרט תיעודי, שמתעד את מה שקרה באמת , לא רוצה שאף אחד אחר יראה אותו. לא רק זה, הוא גם חושב שתאגיד השידור הציבורי שייך לו, אישית. הוא גם חושב, כמו כל חבריו בשלטון, ולצערי גם כמו חלק לא מבוטל מהעם בישראל, שלא רק עזה שייכת לו אלא "כל פיסת אדמה" או "כל רסיס אדמה" שבין הים התיכון והנהר שייכת להם. מתנה מאלוהים.

 מי יכול להתווכח עם אלוהים?!

יש כאלה שאפילו אומרים שזה לא בהכרח נהר הירדן. הרי אלוהים שכח לציין איזה נהר זה גבול המתנה.

אני רק מזכיר לכם שאנחנו כרגע בשנת 2025, קצת יותר מ-77 שנים אחרי הנכבה. המילה "נכבה" שומע אותה חלק קטן מהעם בישראל פעם אחת בשנה קרוב ליום העצמאות. המילה "נכבה" חיים אותה , כל יום, יותר מ-7 מיליון פלסטינים. כל יום.