סיור מרתק של היכרות וסולידריות בכפרים הלא מוכרים בנגב

מאת: תמים אבו חיט

ביוזמה ובארגון של מפלגת כל אזרחיה, הגיעו אתמול לנגב שני אוטובוסים של אזרחים מכל רחבי הארץ, מלווים במספר רב של חברי המפלגה, לסיור סולידריות מודרך בכפרים הלא מוכרים בנגב. במשך כשש שעות נחשפו המשתתפים לעובדות קשות, כואבות, מקוממות ומבישות למדינת ישראל ולדמוקרטיה שלה – עובדות המבישות את כל ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה, ומהוות כתב אישום חמור כלפי כל הממשלות לדורותיהן, ובמיוחד כלפי הממשלה הנוכחית, כמו גם כלפי כל הפוליטיקאים ששלטו ושולטים במדינה. גם מי שחתמו על מגילת העצמאות – ברחו מערכיה, רמסו אותה והשפילו אותה בנגב.

מה פירוש הדבר להסתובב בכפר לא מוכר שבו חיים אלפי בני אדם?

פירושו לראות בתים הבנויים מפח, מעץ, מאלומיניום, מיריעות ומפלסטיק – מכל חומר אפשרי, מלבד בטון ולבנים. בכל “בית” מתגוררת משפחה שלמה ולעיתים כמה משפחות. בין הבתים משתרעים שבילי חול צרים, לא סלולים וללא כל אמצעי בטיחות – לא לרכב ולא להולכי רגל. אין תשתיות מים, ביוב וחשמל, אין קווי טלפון, אין כיכר בנויה או מוסדרת, אין עצים, אין פארקים, אין גני משחקים – ואין ולו מתקן אזרחי בסיסי אחד. כאן בית שנהרס, שם בית שהתמוטט מעצמו; כאן רבע בית שבו חיות שתי משפחות, כאן אוהל, וכאן יריעה שמתחתיה חיה משפחה – כל חייה, מילדות ועד זקנה.

האם ניתן לדמיין חיים שלמים במקום שאין בו חשמל, אין מים זורמים ואין מערכת ביוב?

אין פינוי אשפה, אין בית־ספר, אין דואר, ואין שום מוסד חינוכי, אזרחי או תרבותי. עשרות אלפי מבנים כאלה, המאכלסים עשרות אלפי משפחות, מאוימים בהריסה בכל רגע. משפחה שביתה נהרס – אין לה כל פתרון חלופי: לא דיור, לא שיכון, לא קורת גג. לעיתים לא נותר לה אלא הרחוב, השטח הפתוח או אוהל – שגם הוא עלול להיהרס שוב.

רק בשנת 2024 נהרסו 5,187 בתים. בעשר השנים שקדמו לה נהרסו כ־25,800 בתים.

בנגב קיימים כיום 46 יישובים לא מוכרים, שבהם חיים כ־150 אלף בני אדם.

וכל זאת מתרחש – כאן ועכשיו – בתוך מה שמכונה “נווה המדבר של הדמוקרטיה והקדמה הטכנולוגית במזרח התיכון”.

הסיור נפתח בכפר הלא מוכר א־סִר. את פנינו קיבל מר עטייה אל־אעסם, ראש המועצה האזורית של הכפרים הלא מוכרים בנגב, שהציג בפנינו את מציאות החיים בכפרים, את ההתפתחויות – ובעיקר את היעדר ההתפתחות בכל התחומים החיוניים. למדנו ממנו כי המדינה מתייחסת אל הכפרים הבדואיים כאילו היו שטח עוין או אוכלוסייה זרה – אף שמדובר בכמחצית מתושבי הנגב. שמות כפרים, אזורים ומקומות משונים ומעוברתים במטרה לנתק את הקשר בין התושבים לאדמתם ובין השם למקום. התושבים הקימו ועדות מקומיות ונאבקים על זכויותיהם הבסיסיות, ובראשן ההכרה בכפריהם כחלק מן המדינה, כדי שיזכו ליחס ולשירותים שלהם זכאים כלל אזרחי המדינה.

עד היום הכירה המדינה ב־11 יישובים בלבד, בעוד ש־36 יישובים נותרים ללא הכרה. וגם אותם יישובים שכבר הוכרו לא זכו עד כה אפילו למינימום שבמינימום של זכויות – במיוחד בתחומי התשתיות, התכנון, הבנייה והרישוי.

משם המשכנו לכפר א־זרנוק, שם קיבל אותנו ואירח אותנו מר מוחמד קוידר, ראש הוועדה המקומית. הוא שיתף אותנו במידע נוסף, וביקש מאיתנו לשמש שגרירים ולהפיץ את האמת על מצבם ועל מאבקם. לאחר מכן ביקרנו בכפר ביר הדאג’, שם נפגשנו עם עווד אל־עויווי, שפתח עמנו דיון פתוח והשיב לשאלות המשתתפים.

יש לנו פתגם בערבית שאומר: "الحكي مش مثل الشوف". זה אומר: לראות, זה לא כמו לשמוע על ".

תודה לכל מי שלקחו חלק בביקור הסולידריות הזה, ובמיוחד ליוזמים ולמארגנים – ד"ר רפי דודזון וד"ר יעלה רענן. תודה גם למארחים בכפרים, שהעשירו אותנו בידע ובעובדות, וחשפו בפנינו את מאבקם העיקש למען זכויות כל הכפרים – המוכרים והלא מוכרים כאחד.