.png)
"השמאל בישראל חייב להפנים שהוא לא יצליח לעלות לשלטון בלי הערבים"
- תמים אבו חיט
- 2 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות
מאת: תמים אבו חיט
העיתונאית שירין סעב פרסמה כתבה בעיתון "הארץ" ביום שלישי 30/9, על פגישתה עם חוקר הציונות הפלסטיני סברי ג'ריס.
סברי ג'ריס, למי שלא יודע, הוא אינטלקטואל פלסטיני שבמקור תושב הכפר אלראמה ליד צפת, נולד 10 שנים לפני הנכבה וגדל בארץ כאזרח ישראלי. הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. נעצר לתקופה ממושכת ללא משפט, בגלל פעילותו הפוליטית השייכת לזרם הלאומי הפלסטיני בתוך ישראל.
לאחר שחרורו יצא ללבנון, שם הצטרף ל־מרכז המחקר של אש"ף בביירות, ושם גם שימש שנים רבות כעורך כתב העת "עניינים פלסטיניים" – אחד הביטאונים החשובים ביותר של אש"ף שעסק בענייני השעה בישראל. הוא ידוע כחוקר מומחה בענייני ישראל והציונות ונחשב לאחד מהאבות המייסדים של השיח הפוליטי הפלסטיני-ישראלי ותומך ברעיון של מדינה פלסטינית לצד ישראל. ספרו "יסודות הציונות", בהוצאת מרכז המחקר של אש"ף, הוא אבן יסוד במחלקות ללימודי ישראל באוניברסיטאות בארצות ערב.
בפברואר 1983 פקדה את ג'ריס טרגדיה כשאשתו, שעבדה גם היא במרכז המחקר של אש"ף בבירות, נהרגה עם כמה עובדים אחרים בפיצוץ מכונית תופת מול משרדיו. ג'ריס עצמו שהה אז בקומה החמישית של הבניין. הסכמי אוסלו סללו את דרכו של ג'ריס בחזרה למולדתו בדצמבר 1994. כמחווה סמלית, ישראל הסכימה אז לשיבה של 50 משפחות פלסטיניות לשטחה, בהן משפחת ג'ריס.
אני בחרתי לכם כאן כמה מציטוטיו ותשובותיו לשאלות בראיון שערכה עמו העיתונאית שירין סעב:
- השמאל בישראל חייב להפנים שלא יצליח לעלות לשלטון בלעדינו, הערבים. אם הוא לא מבין את זה כרגע, הוא יבין את זה בעתיד. אם יאיר לפיד ואחרים לא יחברו לערבים הם יישארו כל חייהם באופוזיציה. יש לנו זכויות כמו לאחרים, ואם למפלגות הערביות יש דרישות חברתיות, ליהודים אין זכות לסרב להן.
-אני מדמיין מדינה אחת שמורכבת משתי הקבוצות ושמתבססת על אלמנט השוויון. לכל אחד יש הפרלמנט שלו, ומעליהם קיים גוף מאחד. אחרת, המלחמה תימשך עוד דורות קדימה".
"ואם לא רוצים מדינה אחת", ממשיך ג'ריס, "ישנה ההצעה למדינה פלסטינית על 22% מאדמת פלסטין. העולם מכיר בה, ואם הדברים יימשכו כך, הוא יכפה על ישראל הכרה. השלב הבא יהיה יישום ההחלטה".
- כשהוא נשאל היכן טעה ועל מה הוא מתחרט, ג'ריס משיב: "טעות אחת עשיתי — ייחסתי לישראלים יותר חוכמה וכוונות טובות משהיו להם. אחרי מלחמת 1973 כתבתי בעיתון הלבנוני א־נהאר מאמר, 'ישראל מול סכנת השלום'. טענתי בו שישראל מציגה את עצמה כרודפת שלום ואת הערבים כסרבנים, בעוד שלמעשה היא אינה יכולה לשאת שלום, כי פירושו פירוק המדינה. למרות שידעתי זאת, המשכתי לדחוף להסכמים ולהגן על השלום עם ישראל. ובסוף מה יצא? בן גביר. לקח לי זמן עד שהבנתי את זה. זו טעות גדולה".
-עד תחילת שנות ה–70 גם אני האמנתי במאבק מזוין בלבד. אבל כשהאו"ם הכיר באש"ף כתנועה שמייצגת את הפלסטינים ויאסר ערפאת נאם שם, המציאות השתנתה. אני הייתי בין הראשונים שהבינו שאנחנו עומדים בפני תקופה חדשה.
-הסכמי אוסלו היו חשובים מאוד בעיניי. ומה קרה? הילדים מהימין, כולל בנימין נתניהו, לא הפנימו את חשיבותו של הרגע הזה, והמשיכו לדקלם סיסמאות ולדבר על ארץ ישראל השלמה. מה שגרם לכישלון של אוסלו זה המנוולות של הימין הישראלי.
- על ה7 באוקטובר:
האופן שבו תקפו אזרחים וחפים מפשע כאב לי. חמאס תקפו מוצבים צבאיים, אבל למה להיכנס לבתי האזרחים, המשפחות, הילדים, ולרצוח אותם בדם קר? זה הזכיר לי את מעשי הטבח בדיר יאסין, בטנטורה, בעילבון, בלוד וברמלה
-אילו לנתניהו היה קצת שכל, הוא היה אמור להבין שחמאס לא מחויב לו, ושבסוף הוא יתקוף את ישראל. על הטעות הזו הוא צריך ללכת הביתה. אם יש היגיון בשלטון הישראלי, נתניהו וכל הבכירים צריכים לעמוד לדין.
קישור לכתבה בהארץ:
