אפליה מתמשכת, אלימות מתגברת

מאת: אמין זאהר היום הקשבתי לרדיו בנושא האלימות במגזר הערבי על רקע הפעילות של המגזר הערבי ומנהיגיו נגד האלימות המדממת במגזר.

הקשבתי קשב רב לח''כ איימן עודה בראיון ששודר בצהרים ברשת ב'. לצערי הסבריו ופרשנותו לא שכנעו אותי מפני שהוא לא נגע בגורם ובשורש שהביא את האלימות עלינו.

חשוב לי, שח"כים יעסקו בחקיקה והם - לעניות דעתי – צריכים להיות בקיאים בחקיקה ובמיוחד בחוק התקציב. לא זכור לי במשך שנות חיי, ואני לא צעיר, צעיר מהמדינה בשנתיים, שהח"כים הערבים ניהלו מאבק רציני ועיקש במטרה להכניס את תקציב הערבים לבסיס תקציב המדינה. בחמש השנים האחרונות היו לח"כים הערבים שתי הזדמנויות פז, הזדמנויות היסטוריות,  לנסות להיאבק על  צירוף תקציב הערבים לבסיס חוק התקציב.

הראשון, תמיכתו של ח''כ מנסור עבאס בממשלת בנט. נושא התקציב לא עלה כתנאי לתמיכה בממשלת בנט, הוא דבר על אישור תוכניות חומש מוגדלות לערבים ואף התגאה שגם השיג תוכנית חומש לדרוזים ולאחר הצהרה זאת היה לו ויכוח עם ח''כ חמד עמאר על "זכויות היוצרים" .

ההזדמנות השניה היתה כשח''כ גידאא אלזועבי פרשה מממשלת בנט, לכאורה בעבור תפקיד שהובטח לה מהצד השני. אין לי טענות נגדה אך היא הפילה ממשלה "בזול".    

אני מכבד את הח"כים באשר הם מפני שהם נבחרי הציבור. אך  מצד שני, אני כן מבקר את פועלם ובוחן את תוצאות הפעילות שלהם למען החברה בכלל.

ראיתי לנכון לכתוב על הנושא המחריד של האלימות המדממת והמאיימת על החברה הערבית בתוך מדינת ישראל, כדי לעמוד על שורש הבעיה וכדי להעיר ולהאיר נושאים קשורים שנעלמו מעיני מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל.

להבנתי ומניסיוני רב השנים בפעילות בכנסת ובמסדרונותיה, הן כעוזר שר לשעבר והן כשתדלן (לוביסט) מאז 1996, האלימות בחברה הערבית בישראל היא תוצאה ישירה של אפליה תקציבית מתמשכת ומדיניות ממשלתית רבת שנים מאז קום המדינה. 

מצער שחלק מהפרשנים והעיתונאים הישראלים, ברובם יהודים, טוענים ומפרשנים שהאלימות המדממת והמתגברת בחברה הערבית היא לכאורה תוצאה של חינוך ערבי, של תרבות, אי ציות לחוקים ולהפקרות ( לא מצייתים לחוקים, נוסעים בפראות, יורים בחתונות וכד'). דבר איום ונורא להאשים את הקורבן, המופלה על רקע גזעני, החלש והנרדף, ולהפיל עליו את האשמה. הם גם מאשימים מדי פעם - ובצדק - את אוזלת ידה של משטרת בן גביר במתרחש במגזר הערבי ובחוסר משילות. 

מפתיע אותי שהעיתונאים, הפרשנים המלומדים והאורחים באולפנים שלהם לא מנסים להצביע על יסוד הבעיה החמורה שמאיימת לא רק על הערבים אלא גם על היהודים ועל כלל אזרחי ישראל. 

על כן, אני  אשתדל ואנסה להצביע על שורש בעיית האלימות המדממת במגזר הערבי וגם  אציע על דרכי הטיפול בה עד סילוקה. 

 האלימות הגואה והמדממת שגבתה קורבנות רבים, החריבה משפחות ובתים בחברה הערבית בישראל, אינה מקרית, תרבותית או פלילית בלבד, אלא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית ארוכת שנים של  אפליה על רקע אתני וזה מתבטא בהדרה תקציבית, הזנחה מוסדית, פערים מבניים ושלילת משאבים בסיסיים.

לראיה, המועצות המקומיות הערביות אינן מתוקצבות במסגרת חוק תקציב המדינה בדומה ליהודים, אלא באמצעות תוכניות חומש זמניות הנתונות לחסדי הממשלה ושריה. לדוגמא התרגיל של השרה מאי גולן שלכאורה  הודיעה על העברת מאות מיליוני שקלים מתוכנית החומש של הערבים למשרדו של בן גביר. תוכניות חומש זמניות הן מהלך המונע תכנון אסטרטגי, פיתוח בר-קיימא ויציבות כלכלית חברתית. מצב זה יוצר קרקע פורייה לפשיעה מאורגנת, אלימות, וערעור המרקם החברתי. למען הגילוי הנאות, תוכניות חומש הן כלי ניהולי ושליטה בידי הממשלה כדי לנהל את המגזר הערבי בשיטת המקל והגזר, איום וסחיטה. תהיו ילדים טובים תקבלו, לא תהיו ילדים טובים לא תקבלו. 

בהיותן תלויות בתוכניות החומש הזמניות, הרשויות המקומיות הערביות חשופות ללחצים פוליטיים ולחוסר יציבות תקציבית. המשמעות היא שאין תכנון ארוך טווח, אין יציבות מוסדית.

החברה הערבית סובלת משיעורי עוני מהגבוהים במדינה, מהעדר כמעט מוחלט של אזורי תעשיה  דבר אשר מעלה את אחוזי האבטלה בקרב הצעירים בני המקום, וגם פוגע בהכנסות המועצות ממסי הארנונה. 

בנוסף - מצוקת הדיור החונקת והחריפה, ותשתיות כמעט הרוסות ולקויות, מערכת חינוך מוחלשת, העדר קרקעות מדינה להרחבת המתאר הכפרי ביחס  לריבוי הטבעי, תכנון מתארי תקוע שנים רבות, צווי הריסה, קנסות בסכומי עתק ואי חיבור בתים לרשת החשמל. המציאות הזאת מייצרת תסכול, ייאוש, ניכור ואלימות רצחנית ומדממת.

אין חלל ריק ביקום, למקומות שמהם נסוגה המדינה נכנסו ארגוני הפשע והאלימות. העדר נוכחות אפקטיבית ביישובים הערביים יצר ואקום שלטוני שמולא על ידי ארגוני פשיעה, כלכלה שחורה, סחר בנשק, גביית דמי חסות והשתלטות עבריינית על מכרזי המדינה כולל משרד הביטחון, שוד מאות אלפי כלי  נשק -ארוך, מטעני חבלה, טילי לאו ועוד - מתוך מחנות צה"ל  בדרום ובצפון, רוב השוד התבצע לאור היום. כך הפכו ארגוני הפשיעה לגורם כלכלי, חברתי ושלטוני חלופי. בשפה קלה, הם החליפו את השלטון. העדר תוכניות מתאר מאושרות פוגעות בזכות האזרח לזכות במשכנתאות וימנעו ממנו להשיג הלוואות בנקאיות במקרים רבים ולכן הוא יפנה לשוק השחור שמנוהל על ידי ארגוני הפשיעה.

האלימות היא כישלון המדינה ולא כישלון החברה הערבית, החברה הערבית היא קורבן אדישות הממשלה הזנחתה וחוסר משילותה . החברה הערבית היא קורבן מדיניות ארוכת שנים  של אפליה על רקע דתי גזעני. סירוב ממשלות ישראל לבסס את תקציב הערבים בבסיס חוק התקציב בדומה לתקציב היהודים הוא אך ורק על רקע גזעני אין לי הסבר אחר. 

מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית והנאורה היחידה במזרח התיכון כטענת ראש ממשלת ישראל ושריה, אך היא המדינה היחידה במזרח התיכון ובעולם כולו שמחלקת את תקציב המדינה על רקע אתני, עדתי. היא חילקה את אזרחיה לארבעה מגזרים : המגזר היהודי מתוקצב במסגרת חוק התקציב, את המגזר הערבי, המגזר הדרוזי/ צ'רקסי והמגזר הבדווי אשר מתוקצבים בתוכניות חומש הפכו לקבצני נדבות הנתונים, כאמור,  לשליטת הממשלה בשיטת המקל והגזר.

הטלת האחריות על החברה הערבית היא היפוך יוצרות מוסרי פוליטי. שורש הבעיה אינו תרבותי אלא מבני - מערכתי.

כדי לטפל באלימות הרצחנית בחברה הערבית אני מציע :

לכלול את הרשויות הערביות בחוק יסוד התקציב, תקצוב שוויוני, קבוע ובלתי מותנה.

מעבר מהשקעה ביטחונית להשקעה חברתית - כלכלית , חינוך, תעסוקה, נוער, דיור, תרבות.

תוכנית פיתוח לאומיות רב-שנתית מחייבת - עם יעדים מדידים ופיקוח ציבורי.

שיקום האמון בין המדינה לאזרחים הערבים ע"י שוויון, שקיפות והוגנות.

להפסיק לראות בציבור הערבי ישראלי סוגיה ביטחונית כמו שהתייחסה אליהם ממשלת ישראל הראשונה לאחר קום המדינה; 76 שנים עברו מאז, הגיע הזמן להשתנות. 

יש להכיר בכך שלא ניתן למגר אלימות בחברה המנוהלת בעוני, בהדרה ובקיפוח. בלי צדק תקציבי לא יהיה ביטחון ולא תהיה יציבות.

הכותב אמין זאהר, לשעבר עוזר שר השיכון ושתדלן בכנסת.

בכבוד רב,

אמין זאהר

נייד : 0527926717