נשים בשולחנות קבלת ההחלטות – הכרח בדרך למיגור הפשיעה

מאת: עו"ד חנאן אלסאנע

התרגשנו השבוע מתמונת טקס החתימה על רשימה משותפת של כלל המפלגות הערביות. אכן, יש בה לא מעט תקווה - ההכרה בפשיעה המשתוללת כבאיום קיומי המחייב אחריות פוליטית ואיחוד כוחות – ועם התקווה הזו, התעוררה גם תחושת החמצה, בשל היעדרן המוחלט של נשים מן המעמד. וזהו דפוס חוזר - מועצת השלום, ועידת השלום בשארם א-שייח', ועדת המעקב העליונה לענייני האזרחים הערבים בנגב, שהתקיימה ברהט לאחרונה – תמונה חוזרת המציגה שולחנות של הכרעה לאומית וציבורית, בה רוב גברי כמעט מוחלט. ומה שמדאיג כאן זה הרבה מעבר לשאלת הייצוג הנשי המספרי - נחשפת כאן בעיה עמוקה בהרבה - של אי הבנת חיוניות הקול הנשי, בדרך לטיפול אמיתי בפשיעה.

הפשיעה בחברה הערבית היא תוצר של כשל חברתי כלכלי מתמשך: מערכת חינוך שנשחקה, עוני, משבר דיור, צעירים חסרי אופק, אלימות בתוך המשפחה ואובדן אמון במוסדות. מול זה מופיעות הנשים כאלה המבינות לעומק את מחזור החיים כולו. נשים מבינות ביטחון במונחים קיומיים ויומיומיים: ההכרח בקורת גג יציבה, בבית ללא איום של הריסה, ביכולת לשלם שכר דירה, חשמל ומים, בנגישות לשירותי רווחה ובריאות, שביטחון הוא גם ביטחון תזונתי ומסוגלות לכלכל משפחה, במציאות כלכלית חונקת. הן מבינות בצורכי הילדים בחינוך, בתעסוקה, בכלים למניעת נשירה ולשם יצירת עתיד שאינו אלימות ופשיעה. היעדרן מתהליכי המאבק בפשיעה ומקבלת ההחלטות, מוביל למדיניות של כוח ואכיפה ומתעלם מהקשר הישיר בין פשיעה לבין עוני, אלימות במשפחה, מצוקת דיור, נשירה ממערכת החינוך והיעדר אופק לצעירים. נשים החיות את המציאות הזו יום-יום בבית ובקהילה, יודעות להביא את פתרונות המניעה הנכונים ולא רק ניידות משטרה.

הנשים הערביות בישראל נושאות על כתפיהן את ניהול החיים תחת מציאות של אלימות והדרה: הן חלק ממיעוט לאומי הסובל מאפליה בכלכלה, בתעסוקה, בדיור, בחינוך ובפוליטיקה. זאת, לצד אי-שוויון מגדרי מבני, בחברה פטריארכלית ערבית וישראלית. שילוב החסמים האלה מצמצם באופן דרמטי את הסיכוי של נשים ערביות לייצוג בזירה הפוליטית, הלאומית והמקומית, והנתונים בנושא מעידים על כשל מבני עמוק. אבל היעדרן משולחן קבלת ההחלטות הוא הכשל העיקרי. ללא נקודת מבטן, כמעט ולא נוצר חיבור אמיתי בין ביטחון אישי, רווחה, בריאות ותעסוקה ובהיעדרו, לא נוצרים פתרונות אמיתיים ובני קיימא. על הנייר, ישראל אמנם מחויבת לייצוג שוויוני של נשים בתהליכי קבלת החלטות (החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם משנת 2000, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 6ג1 לחוק שיווי זכויות האישה משנת 2005), תוך דגש על שילוב נשים מקבוצות מיעוט. בפועל, מדיניות הדרה, לצד היעדר תוכנית פעולה ומנגנונים מחייבים במפלגות ובשלטון המקומי והמרכזי, מונעים מנשים ערביות, ומנשים בכלל, מימוש אמיתי של עקרונות החלטה זו.

הפתרונות אותם מביאות נשים הם פתרונות עומק של ריפוי, שיקום, מניעה ובנייה. לא רק של תגובה כוחנית. הן לא רק מנהלות מציאות וחווות מציאות – הן בעלות הכלים, הידע והיכולות לשנות את המציאות. לטפל בבעיה ולא רק בסימפטומים. וחשוב לומר: היעדר ייצוג לנשים אינו "בעיה של נשים". זו בעיה של גברים, של הנהגות ושל חברה שלמה המוותרת על מחצית מהמציאות שלה ועל הסיכוי לשינוי אמיתי. מה שהציבור כבר רואה – הפוליטיקה מסרבת עדיין לראות: מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי 70% מהציבור תומכים בהגדלת ייצוג נשים בכנסת ובממשלה. גם בחברה הערבית קיימת תמיכה רחבה בשילוב נשים בפוליטיקה, כך שמדובר בצעד אלקטורלי מובהק. ריצה משותפת היא צעד חשוב, אך ייצוג נשים ברשימה, הוא צעד הכרחי. והיום, ברגע של משבר עמוק בחברה הערבית – אנחנו מצויים בנקודת הכרעה: מפלגות שמדברות על מאבק בפשיעה, על צדק חברתי ועל ביטחון, אינן יכולות להמשיך ולהשאיר נשים מחוץ לחדר שבו מתקבלות ההחלטות. חברה שלא מציבה נשים כשותפות מלאות בהנהגתה מוותרת מראש על חצי מהכוח, הידע והחזון שלה. ייצוג לנשים אינו שאיפה לעתיד. זהו קו בסיס. מכאן מתחילים כדי להבטיח עתיד אחר לחברה הערבית.

הכותבת היא פמיניסטית בדואית, עו"ד לזכויות אדם, מנכ"לית שותפה בארגון איתך-מעכי - משפטניות למען צדק חברתי.