מ “ברית דמים“ לשוויון וצדק

לפני הכול חשוב לי להבהיר דבר אחד: אינני כותב את הדברים מתוך רצון לבקר לשם ביקורת, ואינני יוצא כאן למחאה. אינני מחפש עימות ואינני מבקש להאשים איש. מטרת הדברים פשוטה וברורה, קריאה לצדק, לשוויון, לאחווה בין אזרחים ולמימוש זכויות בסיסיות, כפי שמקובל בכל מדינה דמוקרטית.

אבל כדי להגיע לצדק, צריך קודם כול אומץ לומר את האמת כפי שהיא.

האמת לא תמיד נשמעת בנאומים רשמיים ולא תמיד נאמרת בטקסים חגיגיים מול מצלמות. לעיתים היא נמצאת דווקא בחיי היום־יום של האנשים, בבתים, בכפרים ובמאבק היומיומי על קרקע, על דיור, על הזדמנויות ועל הזכות הפשוטה לחיות בכבוד.

אני כותב את הדברים גם עבור הדור הצעיר שלנו, תלמידי התיכון והסטודנטים באקדמיה. חשוב לי שהם יבינו את המציאות שאליה הם נקלעו, שיכירו את הפער בין המילים היפות לבין המציאות המרה בשטח, ושיידעו כי דרישה לשוויון ולזכויות אזרחיות איננה מחאה נגד המדינה, אלא זכות טבעית של כל אזרח בחברה דמוקרטית.

בכל פעם שחייל דרוזי נהרג במהלך שירותו הצבאי, חוזרת כמעט אותה תמונה. שרים וחברי כנסת מגיעים להלוויות, המצלמות נוכחות, והנאומים מלאים בשבחים לעדה הדרוזית. מדברים על “ברית הדמים”, על אומץ לבם של הדרוזים, על נאמנותם למדינה, ועל שירותם ביחידות הלוחמות ובמערכת הביטחון. כשבעים שנה אנחנו שומעים אותה מנגינה.

אך השאלה שרבים שואלים בלב היא, האם שבחים לבדם יכולים ליצור שוויון? האם שבחים לבד יכולים לבטל צו הריסה? האם שבחים לבד יכולים לקדם תכנון?

במשך עשרות שנים נאמר לדרוזים שהם שותפים מלאים במדינה, ושהקרבתם זוכה להערכה ולהוקרה. ובכל זאת, המציאות היומיומית בכפרים הדרוזיים מספרת סיפור אחר לחלוטין , מצוקת קרקעות קשה, משבר בתכנון ובבנייה, מחסור בהזדמנויות להתפתחות כלכלית, ופערים חברתיים שממשיכים להעמיק.

תחושת הפער הזו התחזקה עוד יותר לאחר חקיקת חוק הלאום, שהדגיש את אופייה הלאומי־יהודי של המדינה אך לא כלל התחייבות מפורשת לשוויון בין כלל האזרחים. עבור רבים מבני העדה הדרוזית הייתה זו נקודה כואבת במיוחד.

אך ישנו גם היבט נוסף שאינו פחות קשה. תופעת הגעתם של פוליטיקאים להלוויות ונשיאת נאומים מלאים בהאדרת העדה הדרוזית ובגבורתה, תוך הדגשה חוזרת של “ברית הדמים”, הפכה בעיני רבים בחברה הדרוזית לתופעה שמכאיבה ואף משפילה.

מפני שהמילים הללו נאמרות מעל קברים, בעוד שהחברה עצמה חיה מציאות אחרת לחלוטין, מציאות של תחושת הזנחה והדרה, ולעיתים גם של השפלה, כאשר אזרחים נאבקים על הזכויות הבסיסיות ביותר: תכנון, דיור והאפשרות לחיות בכבוד. ברצוני לפנות לכל הפוליטיקאים ולומר להם : ניצול אבל, צער וכאב לקידום צרכים פוליטיים לצורך השפעה וגניבת דעת בתקופת בחירות, היא לא מוסרית וגם לא אנושית.

כאשר אנשים שומעים את הדברים הללו בהלוויות, בזמן שהם מתמודדים יום־יום עם מצוקת קרקעות, עם מגבלות בנייה ועם פערים כלכליים וחברתיים. הסתירה בין המילים הגדולות למציאות יוצרת תחושה קשה.

הבעיה אינה רק בשיח הרשמי של המדינה. לעיתים גם בתוך החברה הדרוזית עצמה נוצרת מציאות שבה ההקרבה והתרומה הופכות בעיקר לסמל של גאווה, במקום להפוך גם לכוח פוליטי הדורש שינוי אמיתי.

אין ספק שהגאווה בבני העדה המשרתים בצבא היא טבעית מובנת ומתבקשת. אך זכויות אינן נמדדות בתמונות או בסיסמאות. זכויות נמדדות בחוקים, במדיניות ובמציאות החיים של האזרחים.

עצוב גם לראות שחלק מהפוליטיקאים הדרוזים מסתפקים לעיתים בנוכחות בטקסים ובנאומים, במיוחד בתקופות בחירות, בעוד שהמאבק הפוליטי האמיתי להשגת שוויון נשאר מוגבל או חלש מדי.

אם “ברית הדמים” היא אכן אמיתית כפי שנאמר בנאומים, טבעי שהיא תלווה גם בברית של אזרחות ושוויון. כי הערכה אמיתית להקרבה אינה נמדדת במילים, אלא בהבטחת זכויות.

בסופו של דבר, הדרישה לשוויון איננה דרישה של מחאה אלא דרישה של צדק. היא איננה מחלישה את המדינה אלא מחזקת אותה, משום שמדינה חזקה היא מדינה שמעניקה כבוד ושוויון לכל אזרחיה.

מתוך תקווה לעתיד טוב יותר לכולנו, אני מאחל שלום לכל עם ישראל, אחווה אמיתית בין כל אזרחי המדינה, חיזוק הדמוקרטיה, ושוויון זכויות מלא לכל אדם החי כאן.