על שתיקה, נוחות ואובדן מטרה - האפור המפורר

מאת: ד"ר וורדה סעדה יש קבוצה גדולה בארץ שממשיכה לדבר בשם מתינות, אחריות ואהבת המדינה — אבל מתעקשת לא להביט במה שמתרחש בה בפועל. קבוצה שמצהירה על דמוקרטיה, אך מתקשה לומר בקול ברור אמת בסיסית: מדינה שאינה שייכת לכל אזרחיה, ושאינה רואה את כל בני האדם החיים תחת שליטתה, אינה דמוקרטיה מהותית.

בזמן שהחברה הערבית בישראל מתמודדת עם אלימות משתוללת, הפקרת חיים, קריסת מערכות אכיפה ושיטור סלקטיבי —  מדברים על “מורכבות”. כשבתים נהרסים, תשתיות מוזנחות, והזכויות הבסיסיות נשללות בשם תכנון, חוק וסדר — אתם מבקשים סבלנות.

וכשעזה נחרבת, כשאזרחים נטולי הגנה משלמים בחייהם, כשברצועה מתרחשת קריסה אנושית שאין לה הצדקה מוסרית —  שותקים בשם הביטחון.

כשבגדה המערבית מתרחבת אלימות, הפקעת אדמות, משטר של שתי מערכות חוק, והתפוררות מוחלטת של מושג השוויון —  מעדיפים לא לדעת.

לא לראות, כי הראייה מחייבת עמדה.

לא לדעת, כי הידיעה מחייבת פעולה.

לא להרגיש, כי רגש מזכיר שיש אחריות.

אבל מדינה של כל אזרחיה אינה יכולה להתקיים על הדחקה.

אין שוויון בלי הכרה בעוול.

אין ביטחון בלי זכויות.

ואין מוסר שמתקיים רק עבור קבוצה אחת.

דווקא מי שנמצאים בעמדות השפעה — בתקשורת, באקדמיה, בכלכלה, במערכת הביטחון — בוחרים להיזהר. יש להם מיקרופונים, גישה לוועדות, השפעה על שיח ועל מדיניות. אבל הם משתמשים בכוח הזה בעיקר כדי לא לטלטל: למסגר, לרכך, להסביר, לנרמל.

כך הופכת השתיקה לשותפות.

לא בצעקות — אלא בפרקטיקה יומיומית:

במסגור תקשורתי שמטשטש פגיעה באזרחים,

בשפה אקדמית שמנתקת מדיניות מהשלכותיה האנושיות,

בכלכלה שממשיכה לפעול כאילו אין מלחמה, כאילו אין כיבוש, כאילו אין אזרחים שקופים.

חזון של מדינה לכל אזרחיה מחייב לומר אמת לא נוחה:

שאין דמוקרטיה עם היררכיה אזרחית,

שאין שוויון כשחוק אחד ליהודים וחוק אחר לפלסטינים,

ושאין עתיד משותף בלי אחריות לחיי אדם — בתוך הקו הירוק ומחוצה לו.

אבל האמת הזו מאיימת על מי שבנו לעצמם קיום פוליטי נוח:

חצי־ביקורת, חצי־אחריות, חצי־מצפון.

נוכחים בכל מוקדי הכוח — אבל נמנעים מעימות אמיתי.

משפיעים — אך לא מתנגדים.

מדברים על שפיות — גם כשהיא משמשת תירוץ לאי־צדק.

ובמציאות שבה אזרחים ערבים בישראל מופקרים,

שבה עזה מדממת,

ושבה הגדה נשחקת יום־יום —

אין ניטרליות. יש בחירה.

מי שבוחר בנוחות במקום בשוויון,

בשקט במקום באחריות,

ובהכחשה במקום במוסר —

אינו “הקול השפוי”.

הוא החיץ שמגן על העוול מפני שינוי.הם אמרו שהם “בסדר”.

אבל הם לא.

וההיעלמות שלהם מן הזירה כבר בעיצומה — לא כרעש, אלא כהיטמעות מוחלטת במוסר האפור.

מדינה של כל אזרחיה אינה סיסמה ריקה.

היא התחייבות לשוויון זכויות, לביטחון אנושי, ולכבוד לכל אדם — בלי תנאים מוקדמים, בלי זהויות מועדפות.

והשאלה איננה מי קיצוני.

השאלה היא מי, מבין מי שיכול להשפיע,

מוכן סוף־סוף לומר:

כך לא נראית דמוקרטיה — ואנחנו לא מוכנים להיות שותפים לזה עוד. הגיע הזמן להטמיע את הערכים של כל אזרחיה.