רשתות פשיעה ואלימות בחברה הערבית בישראל – סקירה אינפורמטיבית

כתבה: ד"ר וורדה סעדה

מבוא

בשנים האחרונות גוברת המודעות הציבורית לתופעת האלימות והפשיעה המאורגנת בחברה הערבית בישראל. מדובר באתגר חברתי חמור, בעל השלכות רחבות על ביטחון אישי, לכידות קהילתית, כלכלה מקומית ואמון הציבור במוסדות המדינה. מאמר זה מבקש להציג תמונת מצב אינפורמטיבית וזהירה, המבוססת על פרסומים עיתונאיים, דוחות משטרה וניתוחים מחקריים.

הבהרה מתודולוגית חשובה:

האזכור של שמות משפחה או קבוצות נעשה כפי שהם מופיעים במקורות גלויים, ואינו מהווה קביעה משפטית או האשמה קולקטיבית. אין בכך כדי לטעון שכל בני המשפחה מעורבים בפעילות פלילית

.

מאפייני הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית

הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית אינה מתנהלת לרוב כ”מאפיה” היררכית קלאסית, אלא כ־ רשתות משפחתיות מקומיות 

, קבוצות אינטרס זמניות

בריתות משתנות סביב נשק, כספים וטריטוריה

הפעילות כוללת, בין היתר:

סחר והפצת נשק לא חוקי

סחיטה וגביית דמי חסות

הלוואות בשוק האפור

סחר בסמים

חיסולי חשבונות ואלימות בין־קבוצתית

רשתות ומשפחות המוזכרות במקורות גלויים

במסגרת סיקור תקשורתי וחקירות משטרה, מוזכרות בין היתר הרשתות/המשפחות הבאות כבעלות נוכחות בזירות שונות של פשיעה:

אבו־לטיף (הגליל): רשת רחבה המוזכרת בהקשר של סחיטה, איומים ונשק.

ג’רושי (רמלה): אחת מרשתות הפשיעה הוותיקות, בעלת השפעה גם מחוץ לחברה הערבית.

עבד אל־קאדר (טייבה והמשולש): מזוהה בדיווחים עם סחיטה כלכלית וסכסוכים אלימים.

בכרי (אום אל־פחם / ואדי ערה): רשתות מקומיות הקשורות בעיקר לנשק ולעימותים חמושים.

חרירי (לוד–רמלה): פעילות בזירות של סמים, נשק ושליטה טריטוריאלית.

זועבי (נצרת והצפון): מספר רשתות משפחתיות נפרדות, ללא מבנה מרכזי אחיד.

רשתות בדואיות מאורגנות (הנגב): קבוצות משפחתיות הפועלות בהברחות, גניבות ונשק.

יש להדגיש: מדובר במיפוי תיאורי של זירות פעילות, לא ברשימה סגורה או ממצה.

גורמים מבניים להתרחבות האלימות.

הספרות והדוחות מצביעים על שילוב של גורמים:

זמינות גבוהה של נשק לא חוקי, 

שיעורי פענוח נמוכים של מקרי רצח, 

היעדר נוכחות משטרתית אפקטיבית לאורך שנים, 

מצוקה כלכלית, הדרה מרחבית ותכנון לקוי, 

שחיקה באמון הציבור במערכות אכיפת החוק

במובן זה, הפשיעה אינה רק תופעה פלילית, אלא גם תסמין של כשל חברתי-מבני מתמשך.

סיכום

האלימות בחברה הערבית בישראל אינה תוצר של “תרבות” אחא של קבוצות מצומצמות בלבד, ובעיקר של מערכת מורכבת של הזנחה, חולשת אכיפה, כלכלה לא פורמלית והיעדר מענה מוסדי מתמשך. כל ניסיון להתמודד עם התופעה מחייב הסתכלות רחבה — משפטית, חברתית, כלכלית ופוליטית — תוך שותפות אמיתית עם הנהגת החברה הערבית וארגוניה האזרחיים