הרשימה המשותפת והמפלגות הערביות – לאן?

מאת: תמים אבו חיט המצב הנוכחי:

לאחר הלחצים שהפעיל הציבור הערבי בעקבות החרפת הפשיעה, ולאחר השלכות מלחמת עזה על החברה הערבית – רגשית, פוליטית ויום-יומית, דרך פרקטיקות משטרתיות והיחלשות היחסים עם הציבור היהודי – קיימו מרכיבי הרשימה המשותפת שתי ישיבות רשמיות, בנוסף לסדרת פגישות והתייעצויות דו־צדדיות, כדי לדון באפשרות של הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת ההיסטורית משנת 2015. הפגישות הובילו להבהרה ולאישוש של עובדה שהייתה קיימת גם קודם: קשה מאוד להקים מחדש את הרשימה המשותפת בהרכבה המקורי, לאחר הניסיון המר של מערכות הבחירות, הבריתות והפילוגים ברשימות החלקיות שהוקמו מאז 2015.

הדבר ברור, ואין בו סודות או מקום לפרשנויות: רע״ם קבעה לעצמה קו אסטרטגי של כניסה לכל ממשלה שתהיה מוכנה לקבלה – ללא קשר למדיניות הממשלה כלפי העם הפלסטיני, וללא קשר להיותה ממשלת ימין אלימה בשטחים הכבושים. אף שהם ברע״ם אינם מצהירים זאת בחדות כזו, זו משמעות עמדתם בפועל, מתוך מטרה להשיג זכויות, תקציבים ו“הישגים” לחברה הערבית בישראל. מנגד, שאר המפלגות הערביות סברו שאין הדבר אפשרי והציבו תנאים פוליטיים לכניסה לכל ממשלה, וכן תנאים נוספים ושונים במקצת לתמיכה בממשלה מבחוץ, כפי שקרה בתמיכה בממשלת רבין בשנת 1993.

כיום עומדת רע״ם בצד, לעומת שאר מרכיבי המשותפת, אשר חלוקים – וימשיכו לחלוק – ולמרבה הצער נאבקים כמעט רק על דבר אחד: חלוקת המקומות.

המחלוקת סביב חלוקת המקומות בולטת במיוחד בין חד״ש לבל״ד, כפי שהיה גם בבחירות הקודמות. בל״ד טוענת, בהתבסס על תוצאות הבחירות האחרונות, כי יש לה בוחרים השווים לשלושה מנדטים, ועל כן עליהם להיות משובצים במקום בטוח. חד״ש, לעומת זאת, טוענת – בהסתמך על סקרי הערוצים הישראליים הרשמיים לאורך השנה האחרונה – כי כוחה שווה לארבעה מנדטים ודורשת גם היא מקומות בטוחים. בפועל, שתי הטענות אינן מדויקות ואינן ריאליות. חד״ש יודעת כי לבדה אין לה ארבעה מנדטים מלאים שיבטיחו מעבר אחוז החסימה, וחלוקת תוצאות הסקרים בינה לבין תע״ל אינה ברורה בסקרים, בעוד שפופולריותו של ח״כ אחמד טיבי ברורה מאוד בכל הסקרים.

בל״ד יודעת גם היא שאין לה מצביעים לשלושה מנדטים, שכן רבים ממי שהצביעו לה בבחירות הקודמות עשו זאת מתוך הזדהות ומחאה על אי־הקמת רשימה משותפת. בנוסף, קיים בתוך בל״ד ויכוח חריף בשאלה האם בל״ד יכולה להתמודד לבדה אם לא תהיה רשימה משותפת או אם לא יובטחו לה מספר מנדטים מוסכם במסגרת כל ברית כזו או אחרת. מה שהחריף עוד יותר את המאבק הפנימי בבל״ד היה הצהרתו של סמי אבו שחאדה על אפשרות לצרף אישה יהודייה לרשימת בל״ד – דבר היוצר שתי בעיות: האחת, שאישה זו תגיע ללא ציבור בוחרים מאחוריה; והשנייה, שהיא תמנע מנשות ההנהגה של בל״ד להתמודד על המקום השני או השלישי, שעליהם מתחרות נשים בדרך כלל.

לאן?

יש כמה תרחישים אפשריים לעתיד, והמרכזיים שבהם הם שניים – ושניהם שליליים:

הראשון, והסביר ביותר לצערי, הוא שלא תקום רשימה משותפת הכוללת את כל המפלגות; רע״ם תרוץ ברשימה עצמאית, ושאר המפלגות ירוצו ברשימה שנייה. המאבק על חלוקת המקומות יימשך, בעוד שהנושאים הפוליטיים והחברתיים, ובראשם סוגיית הפשיעה, לא יזכו לטיפול מספק אלא בסיסמאות ובתעמולת בחירות. לא יהיו מחקרים, לא תכניות ולא הצעות מעשיות שניתן ליישמן, בשל המאבק על סדר הרשימות או הרשימה/ות.

חלוקת המקומות ומספר הח״כים לכל מפלגה ברשימה או בכנסת הם כמובן חשובים, והתחרות מובנת ולגיטימית, אך מתן עדיפות עליונה לנושא זה על פני כל שאר הנושאים – ובעיקר על פני אחדות והקמת רשימה משותפת אחת – הוא מצער, ומעורר לא רק דאגה אלא גם כעס. הוא אף עלול להיות גורם מרכזי להישארות הבוחרים בבית או ליציאה לטיול משפחתי ארוך ביום הבחירות. ייתכן שגם יהיה זה אחד הגורמים להמשך שלטון הימין ונתניהו ולהמשך האסונות על שני העמים.

התרחיש השני הוא הקמת שלוש רשימות כפי שהיה בפעם הקודמת: רע״ם; חד״ש ותע״ל יחד; ובל״ד לבדה – חלוקה גרועה העלולה להביא לאיבוד עשרות אלפי קולות ולשריפת מנדטים יקרים.

מה נדרש?

נדרש להשיג את מספר המנדטים הגדול ביותר האפשרי כדי לסייע במניעת הקמת ממשלת נתניהו, וליצור כלי לחץ אפקטיבי על הממשלה הבאה לפתרון בעיות החברה הערבית ובראשן הפשיעה, ללחוץ לנסיגה מעזה, לסיום הכיבוש ולפתיחת משא ומתן לשלום.

כדי להשיג זאת, נדרש להקים את הברית היהודית־ערבית הרחבה ביותר, על יסודות ברורים ועם מטרות מוגדרות, ובראשן פתרון בעיות החברה הערבית והחלת שוויון מלא בין כל אזרחי המדינה, ללא הבדל לאום, דת, עדה, מגדר או שיוך אתני, ודרישה לסיום הכיבוש.

נדרשת ברית.

נדרשת הקמת ברית יהודית־ערבית רחבה להתמודדות בבחירות – ולא רשימה של מפלגות ערביות בלבד, רחבה או צרה ככל שתהיה.

אנו זקוקים לברית המסוגלת לקדם חזון של הסכם פשרה ישראלי־פלסטיני ולהיאבק להרחבת בסיס התמיכה הציבורית בו ולקידומו בתוך הממשלה. אנו זקוקים לברית אזרחית למען שוויון ושותפות יהודית־ערבית שתפעל לגיבוש פתרונות לאלימות ולפשיעה. אנו זקוקים לברית של צדק חברתי הדואגת לצורכי הקיום, הפרנסה והרווחה באופן שווה לכל אזרחי המדינה. אנו זקוקים לברית של שלום – מילה שכמעט ונעלמת מהלקסיקון הישראלי.

מפלגה או ברית כזו תאמר בבירור: את הסכסוך הישראלי־פלסטיני אי אפשר לנהל – יש לסיים אותו. והדרך לכך עוברת בסיום הכיבוש, בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובהכרה של כולם בכך שהארץ הזאת היא מולדת משותפת לשני העמים. על העם הישראלי להכיר באחריותו לנכבה ולהשלכותיה, ולהכיר בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינתו העצמאית. ועל העם הפלסטיני להכיר הכרה חדה וסופית במדינת ישראל ובזכותה לביטחון וליציבות. מכאן מתחיל השלום – ולא יהיה שלום ללא שני התנאים הללו.

נדרשת ברית יהודית־ערבית רחבה, ועל המפלגות הערביות לאמץ זאת בפועל ובעשייה – ולא להותיר זאת כסיסמה בלבד.