זעקת זעם וגינוי ציבורי: לא נאפשר לאנושיות שלנו להיקרע לגזרים!

מאת: ג׳יהאן חיידר חסן

היום, 9.12.2025, אירע בשפרעם אירוע ירי חמור וחסר תקדים: בשעות הבוקר נורו יריות לעבר מיניבוס שהסיע ילדים עם צרכים מיוחדים בדרכם לבית הספר. הודות למזל ולחסדי שמיים לא היו נפגעים בנפש, אך נגרם נזק לרכב, והאירוע הותיר את הילדים – אוכלוסייה רגישה ופגיעה במיוחד – בבהלה עמוקה. עדים לאירוע תיארו אותו כאחד המקרים הקשים ביותר שהתרחשו בעיר, ולמרות שלא הסתיים באבדות בנפש – כמעט והסתיים באסון כבד. העובדה שמישהו לחץ על ההדק לעבר מיניבוס של ילדים עם מוגבלויות חושפת את עומק התדרדרותם של הפושעים: חוסר אנושיות מוחלט, העדר כל רסן מוסרי, ואדישות מוחלטת לשאלה מי עלול להיפגע – אפילו אם מדובר בילד תמים.

למרות שמדובר באירוע חריג בעוצמתו, הוא אינו בודד. תושבת שהייתה עדה למתרחש סיפרה על מציאות חיים שהפכה בלתי נסבלת: תחושת פחד תמידית, יציאה מהבית המלווה בחשש כבד שמא לא יחזרו ממנו. לדבריה, "צריך לחבק את בני המשפחה לפני היציאה – כאילו זו פרידה." זהו תיאור מצמרר של חברה שאיבדה את הביטחון הבסיסי ביותר.

המעשה הזה הוא חרפה מוסרית שאין עליה מחילה. הוא פגיעה ביסודות האנושיות. ירי מכוון לעבר אנשים חסרי ישע – ובייחוד ילדים עם צרכים מיוחדים – חוצה קו אדום ברור. מדובר באוכלוסייה שכל פגיעה בה היא פגיעה בלב לבם של הערכים האנושיים, המוסריים והקהילתיים שעליהם אנו נשענים. הילדים הללו יצאו בבוקר כדי ללמוד, להתפתח ולמצות את יכולותיהם במסגרת המוגבלת שלהם – ובמקום זאת הפכו מטרה לפשע ברוטלי.

האירוע מסמן קריסה של מחסומים מוסריים. כבר אין מדובר ב"סכסוכים פנימיים" או בפשיעה המוגבלת בין עבריינים – אלא בכרסום עמוק ומסוכן בלכידות החברתית ובערכי יסוד של שמירה על החלש. האם הגענו לנקודה שבה פגיעה בילדים עם צרכים מיוחדים הופכת למרכיב של "מלחמת רחוב" פרועה וחסרת גבולות? תשובתנו נחרצת: לא. בשום פנים ואופן לא. לא נקבל זאת ולא נשתוק.

בעקבות האירוע הכריז ראש עיריית שפרעם על שביתה כללית במערכת החינוך. אף שמדובר בגינוי ציבורי חשוב ובקריאה להשמעת קול – החלטת השביתה שגויה ביסודה. היא מותירה ילדים ונערים ללא מסגרת, ועלולה להעמיק דווקא את הכאוס החברתי וליצור קרקע לאירועים נוספים. זוהי תגובה קיצונית בעלת פוטנציאל נזק משמעותי, במיוחד כאשר עומדות לרשותנו דרכי מאבק אזרחיות יעילות יותר שאינן משתקות את מערכת החינוך.

אנו מחזקים את ידי כל מי שמגנה בחריפות את המעשה הנפשע, אך מתנגדים באופן חד-משמעי להחלטה להשבית את העיר. אם אכן האירוע כה מזעזע – וזהו המצב – עלינו לבחון ביושר:

• האם שביתה היא תגובה שמתאימה לפגיעה באוכלוסייה הפגיעה ביותר?

• האם סגירת בתי הספר והעסקים תחזק את הביטחון ותשיב את האמון?

• האם עצירת פעילות תקופתית תבלום את הירי ותעצור את הפשע?

• האם הישארות בבתים תגרום למשטרה למלא את תפקידה בצורה נחושה יותר?

העבריינים אינם "ממוקמים" במקום מסוים. הם מסתובבים ברחובות, חמושים ומוכנים לפגוע בכל מי שנקרה בדרכם. לכן דווקא כעת יש לפעול הפוך מהיגיון השביתה: לחזק את שגרת החיים, להחזיר את השליטה המרחבית והחברתית לציבור ולשדר מסר ברור שהחיים אינם נעצרים בפני טרור פלילי.

שביתה היא הקפאת החיים – ולמעשה, סוג של נסיגה. היא מעניקה לפושעים תחושת כוח, כאילו בכוחם לשתק את החברה כולה. במקום זאת, דרושות פעולות אפקטיביות וארוכות טווח:

1. דרישה מחייבת להגנה מיידית על מוסדות חינוך, אמצעי הסעה ובפרט על מסגרות המיועדות לילדים עם צרכים מיוחדים.

2. הפעלת לחץ ציבורי משמעותי ומתמשך על המשטרה ועל גופי הביטחון, שיאספו את הנשק הלא חוקי, יפרקו תאי פשיעה ויטילו ענישה משמעותית ומרתיעה.

3. התגייסות חברתית כוללת, שתוקיע את הפושעים, תבודד אותם ותיצור אווירה ציבורית שאינה מאפשרת לפשיעה להכות שורש.

כלים אפקטיביים הכוללים הפגנות שאינן משבשות את החינוך, לחץ ציבורי מאורגן, שיתופי פעולה בין-יישוביים, מעורבות הורים וקהילה שאינה משתקת את השגרה, הפעלת לחץ פוליטי, מדיניות עירונית יזומה, שילוב מנהיגים דתיים וחברתיים ושימוש חכם במדיה ובתקשורת – כל אלו דרכים בונות, המקדמות שינוי אמיתי.

אנו משלמים כעת את המחיר על שתיקה, על עצימת עיניים ועל אי-דרישה לסדר ציבורי תקין. על הזעם להפוך לכוח מניע נמרץ ובלתי מתפשר. אסור לאפשר לפחדנים חמושים להמשיך להסתתר מאחורי החשיכה ולכוון נשק כלפי ילדים חפים מפשע – ילדים שאין להם שום נגיעה לעולם הפשע, לא ישירה ולא עקיפה.

די! הגיע הזמן להפוך את הזעם למנוע של שינוי. שביתה אינה הפתרון – היא לא תגרום למשטרה לפעול, ואינה תרתיע עבריינים. רק צעדים נחושים, אסטרטגיים ועקביים – כפי שפורט – ייצרו לחץ ממשי על גופי האכיפה, יחייבו אותם למלא את תפקידם ולעצור את הפושעים ולהחרים את כלי הנשק שאיתם הם מטילים אימה על החברה כולה – כולל על הילדים הפגיעים ביותר.

שביתה לא תציל חיים. פעולה אזרחית חכמה ונחושה – כן.

ג׳יהאן חיידר חסן