סטנדרטים כפולים בפוליטיקה העולמית: ונצואלה, עזה ומבחן המוסר הבינלאומי

מאת: ד"ר וורדה סעדה

אי-אפשר להבין את מה שעובר על ונצואלה כיום, ואת האופן שבו מוצג ניקולס מדורו בשיח המערבי, מבלי להציב זאת בהקשר הרחב יותר של פוליטיקה עולמית המבוססת על סטנדרטים כפולים. העניין אינו רק בדמותו של מדורו או באופיו של משטרו, אלא במערכת הבינלאומית עצמה: כיצד היא מגדירה לגיטימיות, מי מחזיק בזכות להעניש, ומי פטור מחשבון נפש.

ניקולס מדורו איננו מודל דמוקרטי־ליברלי, ואין לפטור את משטרו מאחריות ממשית: דיכוי האופוזיציה, ריכוז סמכויות וכשלים כלכליים חמורים. אולם מאפיינים אלה כשלעצמם אינם מסבירים את היקף הסנקציות, המצור והאיום המתמשך שוונצואלה ניצבת בפניהם. העולם מלא משטרים סמכותניים יותר, פחות ייצוגיים ואלימים יותר — ואף על פי כן הם אינם נתונים למצור או לדמוניזציה, אלא זוכים לחיבוק ולתמיכה.

ערב הסעודית, למשל, אינה מקיימת בחירות לאומיות ומבוססת על שלטון מוחלט, ובכל זאת נחשבת בעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית. מצרים חוותה הפיכה צבאית מובהקת והיעדר כמעט מוחלט של חילופי שלטון, אך זוכה לתמיכה פוליטית וצבאית עקבית. איחוד האמירויות היא מדינה ללא חיים פוליטיים רב מפלגתיים, ובכל זאת מוצגת כמודל של “יציבות ומודרניזציה”. ישראל מקיימת כיבוש מתמשך ומערכת משפטית כפולה, אך נהנית מחסינות כמעט מוחלטת מפני דין וחשבון בינלאומי.

מה משותף לכל המקרים הללו?

לא כיבוד זכויות אדם ולא מחויבות לדמוקרטיה, אלא מיקום בתוך המערך הגיאו־פוליטי המערבי.

ונצואלה, לעומת זאת, חרגה מן היישור הזה: היא דחתה את ההגמוניה האמריקאית, כרתה בריתות עם יריביה, השתמשה בנפט מחוץ למנגנוני השליטה המסורתיים ונקטה עמדה מוצהרת התומכת בפלסטין. כאן הופך הסמכותנות לבלתי נסבלת, הכשלים הפוליטיים ל“פשעים אוניברסליים”, ושיח מוסרי מגויס להצדקת ענישה קולקטיבית.

הסנקציות המוטלות על ונצואלה — כמו אלה שהוטלו בעבר על קובה — אינן פוגעות בראש ובראשונה באליטות השלטון, אלא בחברה כולה: בריאות, מזון, מטבע והגירה. ואף על פי כן נטען כי “המשטר כשל”, כאילו המצור הוא גורם ניטרלי שאינו קשור לקריסה. זהו פרדוקס מוסרי בוטה: הכאב מיוצר פוליטית, ואז משמש ראיה להרשעת הקורבן.

ההיגיון הזה אינו חדש.

בצ’ילה תמכה ארצות הברית בהפיכה הדמים של פינוצ'ה משום שהפילה ממשלה נבחרת שסטתה מהקו הכלכלי והפוליטי האמריקאי.

בדרום אפריקה נמשכה תמיכת המערב במשטר האפרטהייד שנים רבות, עד שהפך לנטל מוסרי שלא ניתן עוד להצדיקו.

בקובה הוטל מצור ארוך בשם החירות, אך הוא לא הניב דמוקרטיה אלא בידוד וסבל — והוא נמשך עד היום למרות השתנות העולם.

בכל המקרים הללו הקריטריון לא היה מוסרי אלא פונקציונלי: האם המשטר הקיים משרת את מאזן הכוחות או מאיים עליו?

כאן מצטלב גורלה של ונצואלה עם זה של עזה, חרף השוני הגיאוגרפי וההקשרי. בעזה נענש עם שלם תחת הכותרת “ביטחון”. בוונצואלה נענש עם שלם תחת הכותרת “דמוקרטיה”. השפה שונה, אך ההיגיון אחד: הפיכת האדם לאמצעי לחץ, ולא לערך כשלעצמו.

המשפט הבינלאומי, מבחינה תיאורטית, דוחה ענישה קולקטיבית, מגנה כיבוש ומגן על ריבונות. אך בפועל הוא מיושם באופן סלקטיבי — לא משום שנכשל, אלא משום שרוקן מעקרון השוויון. הלגיטימיות אינה נובעת עוד מן החוק, אלא מן הכוח. ומי שמחזיק בכוח מחזיק גם בזכות להגדיר מה מוסרי, מה לגיטימי ומהו “הגנה עצמית”.

הגנה על ונצואלה, או על עזה, אינה משמעה זיכוי משטרים או הצדקת כל מדיניות. משמעותה דחיית היגיון אחד מסוכן: מדידת הכבוד האנושי לפי אמות מידה פוליטיות, והענקת זכויות או שלילתן בהתאם למיקומה של מדינה על מפת ההשפעה.

הסתירה הזו מתחדדת עוד יותר כאשר מביטים בפרקטיקות הממשיות שמאחורי השיח המוצהר. בעוד הסנקציות על ונצואלה מוצדקות בשם הדמוקרטיה וזכויות האדם, חשפו דיווחים בעיתונות האמריקאית כי ממשל טראמפ קיים לאחרונה קשרים עם חברות נפט אמריקאיות שנכסיהן הולאמו בוונצואלה לפני עשורים, וקרא להן להשקיע במדינה בהיקף רחב אם ברצונן לפצות על אותם נכסים. נתון זה אינו מוצג כ“ראיית אשמה” כשלעצמה, אלא כסמן חושפני: כאשר נפתחות דלתות ההשקעה בנפט, נסוג לפתע שיח הבידוד והענישה, והמשבר מוגדר מחדש כ“הזדמנות כלכלית”. כאן נחשפת שבריריותו של השיח המוסרי, והנפט שב ומתקדם כגורם מכריע בעיצוב המדיניות — לא כפרט כלכלי, אלא כמדד בפועל ללגיטימיות.

בעולם המתיימר להגן על ערכים, נותרת השאלה המוסרית פתוחה:

האם האדם הוא ערך בלתי מותנה?

או שמא אינו אלא פרט שולי במשחק האומות?

זו השאלה — ולא מדורו בלבד — שמדיניות בינלאומית חוששת ממנה כיום.