חזון של תקווה ושותפות אכן ינצח פשיזם ולאומנות

מאת: ד"ר וורדה סעדה

הערה: זהו מאמר תגובה למאמר האחרון של לזימי בעמוד הפייסבוק שלה.

לינק למאמר המקור:

https://www.citizens.org.il/he/post/on-jewish-arab-partnership-in-the-next-coalition

במאמרה מציגה לזימי עמדה מוסרית חשובה:

לא להיגרר למכונת הרעל, אלא להציע אלטרנטיבה ערכית, זקופה ומלאת תקווה. הבחירה להתמקד בחיים עצמם – של כלל הקבוצות החיות כאן – מחזקת את ההבנה שהמאבק איננו טקטי או תקשורתי, אלא מאבק על דמותה של החברה.

הציטוט מדברי הרצל אינו קישוט רטורי, אלא מהווה עוגן רעיוני שמחבר בין הדמוקרטיה כערך אוניברסלי לבין החזון הציוני המקורי, כזה שמעמיד את האדם לפני זהותו. זהו חיבור חשוב, במיוחד מול שיח לאומני-משיחי שמרוקן את הדמוקרטיה מתוכנה.

עם זאת, המאמר נשאר ברמה ההצהרתית. הוא מדבר על חזון – אך כמעט ואינו נוגע בשאלה הקריטית: איך מתרגמים את החזון הזה לפרקטיקה פוליטית אמיצה, במיוחד בכל הקשור לשותפות יהודית–ערבית ולשוויון אזרחי מלא.

דווקא משום שהדברים נאמרים בשם מפלגת הדמוקרטים – ממשיכת דרכם ההיסטורית של מרץ והמערך – עולה הציפייה ליותר מאמירה "לא מוכנים להיות", אלא גם מה אנחנו כן מוכנים לעשות.

אם אכן מדובר בחזון שמעמיד את האדם לפני דתו, גזעו ולאומיותו– כפי שאמר הרצל – הרי שהמבחן האמיתי שלו הוא בנכונות לשותפות פוליטית מלאה, שוויונית ולא מתנצלת עם החברה הערבית. לא כטקטיקה זמנית, אלא כתפיסה אזרחית עמוקה.

בהנהגתו של יאיר גולן, ובזהות שמבקשת להתכתב עם מורשת מרץ והמערך, יש הזדמנות – ואחריות – לחדד עמדה אמיצה וברורה: עמדה שלא הושמעה כמעט בשנים האחרונות. דמוקרטיה איננה יכולה להתקיים בלי שוויון אזרחי מלא ובלי שותפות יהודית–ערבית אמיתית בקבלת ההחלטות.

לסיכום,

חזון של תקווה ושותפות אכן ינצח פשיזם ולאומנות – אבל רק אם הוא יעמוד במבחן האומץ הפוליטי, לא רק במבחן הניסוח היפה