על מה שאנחנו רואים – ועל מה שלמדנו לא לראות

מאת: ד"ר וורדה סעדה

יש רגעים שבהם השאלה הדחופה ביותר איננה מה קורה סביבנו, אלא מה קורה בתוכנו.

לא האירועים עצמם הם שמטלטלים, אלא הפער ההולך ומתרחב בין מה שמתרחש במרחב האנושי לבין האופן שבו אנו קולטים אותו, מעכלים אותו, או מדחיקים אותו.

המצב האנושי שבו אנו חיים איננו רק מצב של אחרים. הוא מצב נפשי, חברתי ומוסרי שלנו. הוא נוגע לאופן שבו בני אדם לומדים לראות – וללמוד לא לראות; להרגיש – וללמוד להפסיק להרגיש; לדבר – וללמוד לשתוק.

סוציולוגים כמו פיטר ברגר ותומס לקמן תיארו כיצד המציאות החברתית איננה נתון טבעי אלא תוצר של תהליך מתמשך של חיברות. אנו נולדים אל תוך עולם שבו מסבירים לנו מה חשוב, מה שולי, מה נחשב נורמלי ומה אינו ראוי לתשומת לב. כך נוצר מרחב שבו יש סבל “נראה”, וסבל אחר – שקוף. לא משום שאינו קיים, אלא משום שלא הוכשרנו להכיר בו כחלק מהמציאות שלנו.

בהדרגה, נוצרות בועות. לא בהכרח בועות של בורות, אלא בועות של שייכות. בתוך הבועה יש שפה משותפת, פחדים משותפים, זיכרון משותף ותחושת “אנחנו”. מחוץ לה — יש אחרים. לא תמיד אויבים, לא תמיד שנואים, אך לעיתים קרובות בלתי נראים. 

תיאוריית הזהות החברתית מלמדת אותנו שהאמפתיה האנושית איננה מחולקת באופן שוויוני; היא נוטה להתרכז בקבוצת הפנים, ומצטמצמת ככל שמתרחקים ממנה.

חנה ארנדט הזהירה מפני רגעים שבהם בני אדם מפסיקים לחשוב לא משום שהם רעים, אלא משום שהחשיבה עצמה הוחלפה בציות, בשגרה, ובשפה ריקה ממשמעות מוסרית. זהו אינו רוע דרמטי, אלא רוע יומיומי, שקט, מנומס. רוע שמתקיים כאשר האדם חדל לשאול את עצמו מה משמעות מעשיו — או מחדליו.

החברה המודרנית, כפי שכתב זיגמונט באומן, מייצרת מרחק. מרחק פיזי, מרחק רגשי, מרחק מוסרי. כאשר הסבל מגיע אלינו דרך מסכים, מספרים, דוחות ומונחים טכניים, הוא מאבד פנים ושמות. המרחק אינו מבטל את האחריות — הוא רק מקהה אותה.

כדי לאפשר את המרחק הזה, מופעלים מנגנונים של ניתוק מוסרי, כפי שתיאר אלברט בנדורה: שינוי השפה, העברת האחריות ל”מערכת”, נרמול של פגיעה  והפחתת ערך האנושיות של האחר. אלה אינם מנגנונים של אנשים חריגים — אלא של חברות שלמות המבקשות להמשיך לתפקד מבלי להתעמת עם המחיר האנושי של בחירותיהן.

אך למחיר הזה יש גם ממד פנימי. אריך פרום כתב על הבריחה מן החירות — על הרצון האנושי לוותר על האחריות המוסרית בתמורה לביטחון, שייכות וודאות. כאשר אנו מפסיקים לראות, אנו אולי מגנים על עצמנו מפני כאב — אך גם מצמצמים את מרחב האנושיות שלנו עצמנו.

השאלה ההומניטרית העמוקה ביותר איננה מה קורה “שם”, אלא מה קורה לנו כאן. מה אנו מרשים לעצמנו לא לדעת, לא להרגיש, לא לזכור. לא מתוך אכזריות, אלא מתוך הסתגלות.

ואולי, בתוך כל זה, האחריות האנושית הבסיסית איננה לדרוש מעצמנו להרגיש הכול, אלא לסרב להתאמן בלא להרגיש דבר. לשמור על הסדק הקטן שבו המציאות עוד יכולה להיכנס, גם כשהיא לא נוחה, גם כשהיא מערערת את הבועה שבתוכה למדנו לחיות. 

מכאן נובעת האחריות לשינוי. אם העיוורון ההומניטרי הוא תוצר של חיברות, שפה ומבנים מוסדיים — השינוי חייב להיות חינוכי, פוליטי ומבני. חינוך לחשיבה ביקורתית ואתית, מרחב ציבורי המאפשר מורכבות וחופש ביטוי, פוליטיקה המבוססת על אחריות אנושית ושוויון ערך האדם, ועל  מסגרת חוקית המחויבת לזכויות אדם באופן אוניברסלי — כל אלה אינם מותרות, אלא תנאים לדמוקרטיה חיה.

השינוי הנדרש אינו מתחיל בהסכמה מלאה, אלא בהכרה בערך האדם באשר הוא אדם. 

וזו קריאה לחינוך שמפתח חשיבה ביקורתית, לפוליטיקה נושאת אחריות, ולמערכת חוק המחויבת לזכויות אדם אוניברסליות. שינוי זה מבקש להרחיב את גבולות ה״אנחנו״ מתוך הבנה שדמוקרטיה חיה נמדדת ביכולתה להכיל מורכבות ואנושיות.

וכאן אני מציינת את הערכים שמציגה מפלגת כל אזרחיה המציעה חזון אזרחי, ובהרחבה ברית אזרחית שבהם השאלה המרכזית היא כיצד אנו בוחרים לחיות יחד, מתוך הכרה שצדק, שוויון ושלום הם תנאים הדדיים – והבסיס לחברה צודקת וחזקה באמת.

ברוח ערכיה של מפלגת כל אזרחיה, זוהי הזמנה להרחיב את גבולות ה״אנחנו״, לא על חשבון זהות, אלא מתוך הכרה בכך שחברה צודקת נמדדת ביכולתה לראות כל אדם כבעל ערך שווה. זוהי הזמנה לאזרחות שאינה מתרגלת לסבל, לפוליטיקה שאינה מנוהלת רק על ידי פחד, ולחברה המסרבת לאמן את עצמה באי־ראייה.

שמירה על האנושיות איננה רגש — היא עמדה אזרחית, חינוכית ופוליטית.