פרות קדושות, אזרחות ושוויון: מבחן הדמוקרטיה הישראלית

מאת: ד"ר וורדה סעדה

בעקבות שיחה עם מאמן ספורט מקצועי מאוד, מצאתי את עצמי חושבת מחדש על הקשר בין חינוך, התנהלות אזרחית ודמוקרטיה. מדובר באדם שמתחבר לכל באי המועדון בכבוד רב – ללא אפליה על no בסיס שיוך דתי, לאומי או מגדרי. היומיום שלו מתאפיין בהגינות, בהקשבה וביחס שוויוני. לכן הופתעתי לשמוע את דעותיו הפוליטיות הימניות, שלעיתים נתפסות בעיניי כקיצוניות ושאינן משקפות כלל את התנהלותו בפועל.

הרגע הזה המחיש לי פער עמוק שמתקיים בחברה הישראלית: הפער בין חינוך לערכים אזרחיים של כבוד ושוויון, לבין שיח פוליטי שמקדש זהות, פחד והדרה. הוא גם חדד עד כמה חינוך – לא רק במערכת הרשמית אלא גם במרחבים יומיומיים כמו מועדון ספורט – הוא זירה מרכזית שבה דמוקרטיה יכולה להתקיים הלכה למעשה.

במהלך השיחה אמר המאמן דברים שנשמעים מוכרים מאוד בשיח הציבורי: "חייבת להיות מדינה ליהודים, ואם לא כאן – אז איפשהו אחר", וכן טען כי "יש עשרים ושתיים מדינות ערביות ומוסלמיות שהן אויבות, ולכן היהודים חייבים מדינה חזקה משלהם". הדברים נאמרו מתוך תחושת איום והיסטוריה של רדיפה, אך הם נשענים על כמה מן הפרות הקדושות העמוקות ביותר של השיח הישראלי. הרי בפועל, ישראל היא מדינה בעלת רוב יהודי מובהק, ודווקא בה יהודים רבים חווים פגיעה מתמשכת: כלכלית, חברתית וביטחונית. יתרה מזו, האסונות הגדולים ביותר שפקדו את העם היהודי בהיסטוריה – ובראשם השואה – התרחשו דווקא בלב מדינות המערב, לא בעולם הערבי או האסלאמי. העובדות הללו אינן מבטלות את הצורך בביטחון, אך הן כן מערערות על הנרטיב הפשוט של "אנחנו מול הם", ועל השימוש בו כהצדקה לאזרחות לא־שוויונית.

הפער הזה מודגם גם במרחבי החינוך הצעירים ביותר. בציור־קיר גדול בתיכון על שם יצחק נבון בחולון, על רקע דגל ישראל, נכתב: "לא אכפת לי לאבד צלם אנוש כל עוד, אם זה להגן על המשפחה שלי, החברים שלי והעם שלי". במריב היה גם שולחן פינג־פונג משרת את התלמידים בהפסקות, ועד לאחרונה היתה שם גם ספה. זה איננו גרפיטי של תלמיד כועס או מעשה שובבות, אלא פרי החלטה של ההנהלה, שבחרה לקדם בחצר בית הספר את המסר שלפיו שמירה על עקרונות מוסר בסיסיים היא עניין גמיש; אפשר לוותר עליה, ובתנאים מסוימים אולי אפילו ראוי. מסר כזה ממחיש כיצד תרבות של פחד והגנה עצמית יכולה להפוך את עקרונות המוסר לשוליים, ולהשפיע על תפיסת הדמוקרטיה והאזרחות אצל הדורות הבאים.

החברה הישראלית נוהגת להציג את עצמה כדמוקרטיה חיה ותוססת. יש בה בחירות, פרלמנט, עיתונות ובתי משפט. אך מתחת לפני השטח פועלות "פרות קדושות" – מוסכמות עמוקות שכמעט אסור לערער עליהן – והן שמציבות סימן שאלה כבד על עצם קיומה של דמוקרטיה אזרחית שוויונית.

הפרה הקדושה המרכזית היא העליונות של הזהות האתנית־לאומית על פני האזרחות.

פרה קדושה נוספת היא קדושת הביטחון. בשם הביטחון ניתן להצדיק כמעט כל צעד: צמצום חירויות, אפליה ממוסדת והשתקת ביקורת. אדוארד סעיד הזכיר כי "שיח הביטחון נוטה להפוך בני אדם לקטגוריות מופשטות, במקום לראותם כסובייקטים בעלי זכויות". הפילוסוף הפוליטי חנה ארנדט הזהירה כי "כאשר הפחד הופך לעיקרון מארגן של הפוליטיקה, החירות היא הקורבן הראשון". ביטחון הוא צורך קיומי, אך כאשר הוא הופך לטיעון־על, הוא מפסיק להגן על הדמוקרטיה ומתחיל להחליף אותה.

גם הצבא זוכה למעמד כמעט מקודש. ביקורת אזרחית על כוח צבאי נתפסת לא פעם כחתרנות. אולם מקס ובר הזכיר כי למדינה יש מונופול על האלימות הלגיטימית רק כל עוד הוא נתון לפיקוח אזרחי. ההוגה יורגן הברמס הוסיף כי "לגיטימיות פוליטית נוצרת מתוך דיון ציבורי חופשי, לא מתוך השתקתו". ללא פיקוח ושיח כזה, הכוח חדל להיות לגיטימי בעיני חלקים הולכים וגדלים מהחברה.

פרה קדושה נוספת היא הסטטוס קוו הדתי. חיבור עמוק בין דת למדינה פוגע בחופש הדת, בשוויון מגדרי וביכולתה של המדינה להיות בית לכל אזרחיה. הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ התריע מפני מצב שבו הדת הופכת לכלי שלטוני: "מדינה המקדשת ערכים דתיים בכפייה מחללת גם את הדת וגם את המדינה". סוציולוגים של הדת מדגישים כי דווקא הפרדה בריאה בין דת לשלטון מאפשרת חופש אמונה אמיתי, ולא כפוי.

הפרות הקדושות הללו אינן רק בעיה מוסרית; הן בעיה אזרחית. הן יוצרות אזרחות מדורגת, אמון נמוך בין קבוצות, ופוליטיקה המבוססת על כוח וזהות במקום על זכויות ושוויון. דמוקרטיה אמיתית אינה נמדדת רק בשאלה מי מצביע, אלא בשאלה מי נחשב שווה.

ובכל זאת, אין מדובר בגזירת גורל. פרות קדושות נוצרות בידי בני אדם וניתנות לפירוק בידי בני אדם. פירוק כזה אינו אקט של הרס, אלא של בנייה אזרחית מחודשת – כזו שמעמידה את האזרחות במרכז, לא את הזהות; את השוויון, לא את ההיררכיה.

זהו החזון של מדינה השייכת לכל אזרחיה: מדינה שבה הדמוקרטיה אינה נדיבה כלפי חלק וקמצנית כלפי אחרים, אלא עיקרון משותף, שווה ובלתי מותנה.

מנקודת מבט אזרחית ופוליטית, זהו אינו חזון מופשט אלא כיוון פעולה: בניית שותפות אזרחית רחבה, החוצה זהויות, ומעגנת את החיים המשותפים על בסיס של זכויות שוות, אחריות משותפת ואמון הדדי. זוהי קריאה להחליף פוליטיקה של פחד והדרה בפוליטיקה של אזרחות, שוויון ותקווה