שינוי חברתי אינו נופל מהשמיים — והוא גם לא צומח לבד

מא: ד"ר וורדה סעדה

על המתח ההכרחי בין עשייה תנועתית מלמטה

לבין מנהיגות שמעזה לפעול מלמעלה

בחברות שסועות, פצועות מטראומה ומפחד — שינוי איננו תהליך טבעי. הוא לא קורה “כשמבשיל הזמן”, ולא נולד מרצון טוב בלבד. הוא תוצאה של מפגש דינמי ולעיתים גם טעון בין שני כוחות: תנועה אזרחית מלמטה, ומנהיגות פוליטית מלמעלה. כאשר אחד מהם חסר — השינוי נתקע. כאשר שניהם נפגשים — גם הבלתי-אפשרי הופך לאפשרי.

החברה הישראלית היא דוגמה חדה לכך. היא מתקיימת על רצף של אלימות, זיכרון קולקטיבי של איום, והעדפה עמוקה לסטטוס-קוו — גם כשהוא הרסני. בתוך מציאות כזו, עצם הדרישה לשוויון, לשלום, או לסיום של שליטה בכוח, נתפסת לא פעם כסכנה.

דווקא משום כך, השאלה איננה האם שינוי צריך לבוא מלמטה או מלמעלה — אלא כיצד נבנה החיבור ביניהם.

אוסלו: בין כאב אזרחי להחלטה פוליטית

תהליך אוסלו לא היה גחמה של הנהגה מנותקת. הוא נשען על שנים ארוכות של עשייה אזרחית: תנועות שלום, שיח אינטלקטואלי, קשרים לא רשמיים וקהילות שסירבו להשלים עם חיים של מלחמה מתמדת ושלילת זכויות. זה היה שינוי תודעתי שצמח מלמטה — לא בהכרח כרוב, אלא כקול עיקש.

אך השינוי הזה היה נשאר בשוליים אלמלא מנהיגות שנתנה לו תוקף.

רבין, יחד עם דמויות כמו שולמית אלוני, לא רק קידמו מדיניות — הם שברו מוסכמות. הם אפשרו לשיח אחר להיכנס למרכז. הם אמרו בקול רם ששלום איננו חולשה, וששוויון וזכויות אינם איום קיומי.

חשוב לומר זאת ביושר: התהליך התרחש בתוך מציאות של אלימות קשה.

הטבח שביצע ברוך גולדשטיין נגד מתפללים פלסטינים בחברון, לא רק זעזע — הוא ערער את האמון כולו. אחריו הגיעו פיגועים קשים, טראומטיים, שפצעו אזרחים ישראלים חפים מפשע. (אני עצמי כמעט הייתי קורבן לאחד מהם). הפחד לא היה תיאורטי — הוא היה גופני, יומיומי, ממשי.

ובכל זאת, דווקא בתוך הפחד הזה, ההנהגה בחרה — לפחות לתקופה — לא לסגת מיד. הבחירה הזו לא ביטלה את הכאב, ולא העלימה את הסיכון. אבל היא שידרה לציבור שיש אופק אחר, שיש אפשרות לחשוב אחרת גם כשכואב.

זו אינה רומנטיזציה. זה תיאור של אומץ פוליטי: היכולת לפעול לא למרות הפחד הציבורי, אלא בתוכו.

בגין: כשהנהגה משנה את הציבור — לא להפך

מנחם בגין לא היה תוצר של תנועת שלום. הוא הגיע מהימין האידיאולוגי, מתנועה לאומית נוקשה, עם עבר מחתרתי ותפיסת עולם קשוחה מאוד. פרקים אלימים וכואבים בהיסטוריה הציונית — כולל פעולות שנויות במחלוקת שנועדו לעודד הגירה יהודית באמצעות יצירת פחד, כפי שמתוארים גם בכתביו ובמחקר ההיסטורי — אינם זרים להקשר שממנו בא.

גם היד הקשה שהופעלה בנכבה ולאחריה, ובשנות הממשל הצבאי על האזרחים הערבים, היא חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה של המדינה — לא סטייה שולית.

ובכל זאת, אחרי מלחמת 1973, כאשר אנואר סאדאת בחר לפנות לישראל, בגין בחר להקשיב. הוא לא פעל מתוך קונצנזוס — אלא בניגוד לו. בתחילת הדרך, התמיכה הציבורית במהלך הייתה נמוכה, סביב שליש בלבד. ההתנגדות הייתה חריפה, במיוחד בתוך מחנהו.

כאן נבחנת מנהיגות: לא ביכולת לשקף את דעת הקהל, אלא ביכולת להזיז אותה.

באמצעות עקביות, שפה מוסרית ואמינות אישית, בגין הצליח לשכנע ציבור שלם. בתוך זמן לא ארוך, התמיכה הציבורית במהלך עלתה לכ־80%, לפי סקרי התקופה.

לא משום שהחברה הישראלית השתנתה מעצמה — אלא משום שמנהיגות יצרה לה אפשרות להשתנות.

שוויון אזרחי כבסיס לשינוי בר-קיימא

הלקח משני המקרים ברור: שינוי שאינו נשען על שוויון וזכויות — מתפורר. שינוי שאינו כולל את כל מי שחי כאן — אינו מחזיק.

תנועה אזרחית מלמטה שמדברת על שותפות, שוויון וחיים משותפים — מייצרת תודעה.

הנהגה שמוכנה להכיר בכל אזרח ואזרחית כשווים — מתרגמת את התודעה הזו למציאות.

בלי זה, כל תהליך מדיני יהפוך להסדר זמני. כל פיוס — להפוגה בלבד.

סיכום: האחריות הכפולה והבית הפוליטי החסר

השינוי אינו מונח רק על כתפי הציבור, ואינו מונח רק על כתפי ההנהגה.

הציבור נדרש להתעקש.

ההנהגה נדרשת להעז.

ובחברה כמו שלנו — שעברה אלימות, פחד, טראומה, וגם עוול מתמשך — החיבור בין השניים הוא לא מותרות. הוא תנאי לקיום עתיד אחר.

לא מושלם.

לא נטול מחיר.

אבל אנושי יותר, שוויוני יותר, ואפשרי.

מכאן עולה שאלה עכשווית שאי-אפשר להתחמק ממנה:

אם שינוי תודעתי נולד מלמטה, אך זקוק לעיגון מלמעלה — מי מעניק לו היום בית פוליטי אמיתי?

תנועות אזרחיות רבות פועלות בשטח למען שוויון, שותפות, דמוקרטיה, מאבק בגזענות, זכויות אדם ושלום. אך שוב ושוב הן נתקלות בתקרת זכוכית: היעדר כוח פוליטי שמוכן — ויכול — לתרגם את הערכים הללו למדיניות מחייבת.

כאן מתחדדת החשיבות של מסגרת פוליטית שאינה רק “תומכת” במחאה, אלא צומחת מאותם ערכים עצמם. מפלגת כל אזרחיה מבקשת להיות החיבור הזה: בין העשייה מלמטה לבין הנהגה מלמעלה; בין תנועות אזרחיות לבין כוח פוליטי שאינו מתפשר על עקרונות היסוד — שוויון אזרחי מלא, שותפות יהודית-ערבית, שלום צודק, צדק חברתי, והפרדה ברורה בין דת למדינה.

לא כתחליף לחברה האזרחית — אלא כהמשכה הטבעי בזירה שבה מתקבלות ההחלטות.