„מי פרענך, פרעה? אמר: לא מצאתי מי שיעצור אותי – ההרתעה הבינלאומית הסלקטיבית“

מאת: וורדה סעדה

„מי פרענך, פרעה? אמר: לא מצאתי מי שיעצור אותי!“

הפתגם העממי הזה שמשמעותו ( אין רודנות נולדת מעצמה – היא צומחת כשאין מי שיעצור אותה) מסכם אמת פשוטה ומפחידה: מי שמחזיק בכוח ואינו מוצא מי שיעצור אותו, ממשיך במעשיו ללא גבולות, ומשאיר אחריו הרס שאין לו שיעור) מבטא אמת פשוטה ומטרידה: כוח שאינו נתקל בבלמים או בריסון, נוטה להידרדר לעריצות ולהותיר אחריו הרס שאינו ניתן למדידה.

כאשר אני מתבוננת במדיניות החוץ של ארצות הברית, האמת הזו מתגלמת לנגד עיניי בבהירות מטרידה. עיראק, עבורי, איננה רק מדינה על המפה, אלא חוויה שליוויתי בחיי האישיים. הזעזוע ממה שקרה לה היה עמוק. ובכל זאת, אני מודעת לכך שעיראק לא הייתה נקודת ההתחלה. עוד לפניה, התערבה ארצות הברית בכפייה במדינות נוספות, בשם הדמוקרטיה, הביטחון או המאבק בטרור – אך התוצאה חזרה על עצמה: פירוק מדינות, קריסת מוסדות, ופירור המרקם החברתי.

בסוריה ובלוביה ראינו כיצד התערבויות חיצוניות הפכו לכלי לערעור היציבות, לא לבניית דמוקרטיה. מדינות עשירות במשאבי טבע, ובראשן נפט, הפכו שוב ושוב ליעד מועדף – כאילו עצם קיומם של משאבים הופך מדינה לפרויקט התערבות, ולא לריבונות שיש לכבדה. גם ונצואלה חווה כיום גרסה דומה של לחצים והתערבויות, כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ללא בלם אמיתי.

ניתן להבין תופעה זו דרך מושגים של שינוי חברתי: שינוי כפוי ומהיר במבנים פוליטיים וחברתיים מוביל לעיתים קרובות לקריסת מערכות, לערבוב ערכים ולחוסר יכולת לבנות מוסדות יציבים. תיאוריות של תלות ושל מערכת עולמית מלמדות כי גם כאשר מדברים בשם חירות ודמוקרטיה, מדינות מוחלשות נותרות כפופות לכוחות הגדולים, תלויות בהן כלכלית ופוליטית.

כאן מתחדדת המטפורה: הפרעה הגדול – ארצות הברית – פועל כמעט ללא ריסון בינלאומי, ואילו הפרעה הקטן ממנו – ישראל – מאמץ דפוס דומה בזירה האזורית, תוך הפעלת כוח, קביעת כללי משחק חד־צדדיים והעמדת חברות שכנות קטנות יותר תחת לחץ מתמיד. הפתגם העממי שבפתיחה ממשיך לחיות במציאות המדינית: כוח ללא ריסון מוליד שרירותיות והרס.

אך ראוי לדייק: רוסיה, סין ואיראן אינן מדינות קטנות או חלשות. ואף על פי כן, כאשר חרגו מגבולות ופגעו בשכנותיהן, הופעלה נגדן מערכת הרתעה בינלאומית ברורה – סנקציות, חרמות, בידוד ולחץ כלכלי ומדיני. הדבר מוכיח כי הרתעה קיימת, אך היא אינה מופעלת באופן שוויוני. היא מופעלת כלפי מדינות מסוימות, בעוד שהפרעה הגדול והפרעה הקטן נותרים, ברוב המקרים, מחוץ למעגל האחריות והענישה, גם כאשר מעשיהם רחבי היקף והשלכותיהם הרסניות.

מכאן עולה מסקנה עקרונית: הרתעה אינה יכולה להיות פנימית או חיצונית בלבד. היא חייבת להיות רב־ממדית ושוויונית:

הרתעה חיצונית מצד הקהילה הבינלאומית, שאינה בוחרת את יעדיה לפי אינטרסים בלבד;

הרתעה פנימית בתוך כל מדינה חברה אזרחית, מוסדות, דעת קהל המסוגלים להציב גבולות לשלטון;

החלה שווה של כללי הדין והאחריות, בלי הבחנה בין מעצמה גדולה לאחרת;

והבנה שכוח הוא אחריות, לא רישיון לפעול ללא מגבלות.

עוול שאינו נתקל בריסון הולך ומעמיק. הוא מותיר חותם ארוך טווח על חיי בני אדם, על חברות שלמות ועל עתידן של מדינות. העולם זקוק להרתעה אמיתית, הוגנת ולא סלקטיבית – כזו שתדע לעצור את הפרעה, גדול כקטן, לפני שההרס הופך לנורמה.