הגיוס הוא לא הבעיה. חוסר השוויון הוא הבעיה

מאת: ד״ר וורדה סעדה

בישראל אוהבים לדבר על “משבר המוטיבציה לגיוס”, אבל נמנעים מלהודות באמת הפשוטה: זה אינו משבר של הצעירים – זה משבר של המדינה. צעירים וצעירות אינם מפסיקים להתגייס כי הם אדישים או מפונקים, אלא משום שהם חיים בחברה שמבקשת מהם להקריב הכול, אך מתקשה להבטיח שוויון, אחריות ושקיפות בסיסית.

שירות החובה הפך עם השנים מכלי של סולידריות אזרחית למנגנון של אי־שוויון עמוק. יש מי שנדרשים לשלם בגופם ובנפשם, ויש מי שמקבלים פטור כמעט אוטומטי. יש מי שהשירות פותח להם דלתות, ויש מי שגם אחרי שירות מלא נותרים מודרים, מוחלשים או שקופים.

הפער הזה אינו מקרי. הוא תוצאה של מדיניות.

צעירים רואים היטב את המציאות: הנהגה שמדברת בשם ביטחון אך פועלת משיקולים פוליטיים צרים; מלחמות ללא אופק מדיני; המשך כיבוש אלים על העם הפלסטיני, ופציעות מוסריות, אחריות שמתגלגלת כלפי מטה והטבות שנשארות למעלה. הם רואים חברה שמקדשת שירות צבאי – אך מתקשה להכיר בפוסט־טראומה, בעוני של חיילים משוחררים, ובמחיר האנושי של “ניהול סכסוך” אינסופי.

בעבור צעירים רבים – יהודים וערבים, נשים וגברים, מרכז ופריפריה – השאלה איננה אם לתרום, אלא למה ולמי. האם הם מתבקשים להגן על חברה שוויונית ודמוקרטית, או לשמש כחומת מגן למשטר שמעמיק הדרה, אלימות ופערים?

השיח הציבורי מנסה לצייר את הסוגיה כשאלה מוסרית אישית: “להתגייס או לא”. אך זו שאלה פוליטית מובהקת. כל עוד השירות אינו שוויוני, כל עוד הוא אינו מנותק ממדיניות כיבוש, אפליה ושליטה צבאית באוכלוסייה אזרחית – לא ניתן לצפות לאמון.

במציאות הזו, המשך האחזות בשירות חובה גורף אינו פתרון אלא בריחה מדיון אמיתי. הגיע הזמן לשאול באומץ: האם מודל הגיוס הקיים משרת את ביטחון החברה – או בעיקר משמר סדר פוליטי קיים?

אלטרנטיבה אפשרית קיימת, והיא איננה “ביטול אחריות”, אלא הרחבתה. מעבר לשירות אזרחי־לאומי רחב, וולונטרי, תחת מטרייה אזרחית שוויונית: צבאי, חינוכי, רפואי, סביבתי, קהילתי. שירות שמכיר בכך שתרומה לחברה אינה נמדדת רק בנשק, אלא גם בבניית חיים, ריפוי, חינוך ושלום.

מדינות דמוקרטיות רבות כבר הבינו זאת. הן עברו משירות חובה כפוי לשירות מבוסס בחירה, מתוך הבנה ששירות אמיתי נשען על הסכמה, אמון ותחושת צדק – לא על כפייה וסנקציות.

מי שחושש ששירות רשות יחליש את החברה הישראלית – מתעלם מהעובדה שהיא כבר נחלשת מבפנים. אי־השוויון, ההדרה והציניות הם האיום האמיתי על החוסן החברתי, לא צעירים ששואלים שאלות קשות.

ומה אני מתכוונת בציניות? ציניות במקרה זה:

הפער בין מילים למעשים

מדינה שמדברת על “ערך השירות” ו“שוויון בנטל”, אבל בפועל: משמרת פטורים סלקטיביים, מתגמלת מקורבים, מתעלמת ממי שנפגעים מהשירות (פוסט־טראומה, עוני, נשירה). הצעירים מזהים את הפער הזה — ומאבדים אמון. שימוש רטורי בצעירים כמטבע פוליטי, חיילים ו”הקרבה”, מוזכרים בטקסים ובנאומים,

אבל ברגע האמת: אין אחריות אישית של מקבלי החלטות, אין אופק מדיני, אין לקיחת אחריות על טעויות. זה יוצר תחושה ש”מדברים עלינו — אבל לא איתנו”. הדה־לגיטימציה של ביקורת מוסרית.

צעיר ששואל שאלות נתפס מיד כ: “חלש”, “משתמט”, “בוגד”

המסר הסמוי: לא חשוב מה אתה מרגיש או חושב, רק תשתוק ותשרת!. זו ציניות כלפי הדמוקרטיה עצמה. הבטחה מרומזת שלא מקוימת. הנרטיב הישן אמר: תשרת — ותהיה שייך, תתקדם, תהיה מוגן. המציאות אומרת אחרת לרבים:

פריפריה נשארת פריפריה, ערבים נשארים מודרים, נשים נפגעות ולא זוכות להגנה, לוחמים משוחררים נשארים לבד. וכשההבטחה מתרסקת — נולדת ציניות.

אם המדינה רוצה שצעיריה ישרתו, היא חייבת קודם כול להיות ראויה לשירותם. שוויון בזכויות. שוויון בחובות. אחריות שלטונית. אופק מדיני.

בלי זה – שום קמפיין מוטיבציה לא יעבוד.